מִרְקַחַת שֶׁמַּנִּיחִין עַל (ד) רְקִיקִין דַּקִּים, אוֹתָם רְקִיקִין הֲווּ טְפֵלָה לַמִּרְקַחַת, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים לֶאֱכֹל (ה) לֶחֶם.
עַל כָּל פֵּרוֹת וּשְׁאָר דְּבָרִים, חוּץ מִפַּת וְיַיִן, אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, אֶחָד פּוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא הֲסָבָּה, וּמִיהוּ יְשִׁיבָה מִיהָא (א) בָּעֵי, וְדַוְקָא פַּת וְיַיִן בָּעֵי הֲסָבָּה; וּלְדִידָן הָוֵי יְשִׁיבָה כְּמוֹ הֲסָבָּה לְדִידְהוּ; וּלְפִי זֶה לְדִידָן דְּלֵית לָן הֲסָבָּה אֵין חִלּוּק בֵּין פַּת וְיַיִן לִשְׁאָר דְּבָרִים, דְּבִישִׁיבָה אֲפִלּוּ פַּת וְיַיִן אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם; וְשֶׁלֹּא בִּישִׁיבָה, בִּשְׁאָר דְּבָרִים נָמֵי כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְהָא דְּאָמְרִינַן דְּאֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם בִּשְׁאָר דְּבָרִים חוּץ מִן הַפַּת, הָנֵי מִלֵּי בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה; אֲבָל בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה צְרִיכִין לֵחָלֵק וְכָל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, דְּאֵין זִמּוּן (ב) לְפֵרוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל הַדְּבָרִים חוּץ מִפַּת וְיַיִן לֹא מְהָנֵי הֲסָבָּה, וְהוּא הַדִּין יְשִׁיבָה לְדִידָן (בֵּית יוֹסֵף סי' קע''ד בְּשֵׁם הָרַאֲבָ''ד); וְלָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁו (ג) בְּפֵרוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
באר היטב
(א) בעי. בשלחן אחד עיין סי' קס''ז סי''א. כשרוצה לשתות לחבירו [לחיים] יברך בתחלה דקודם ברכה הוא של הקב''ה ואח''כ שלו: (ב) לפירות. ואם בירך אחד ושמעו האחרים יצאו. ב''י הרשב''א. וכתב הט''ז ונ''ל דהאידנא שמזלזלין בברכה אחרונה יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים יוצאים על ידו: (ג) בפירות. וה''ה בשאר דברים חוץ מפת ויין ולכאורה משמע דשכר שלנו דין יין יש לו לענין זה דהא ג''כ רגילין לקבוע עליו לשתות בלא סעודה וכן מי דבש שקורין מע''ד וכ''מ בד''מ ולכן דייק וכתב כאן נהגו עכשיו בפירות וכו' וכן פסק הט''ז בפשיטות דעכשיו הוי שכר ומי דבש בכלל פת ויין שאחד מברך לכולם ע''ש. אבל הב''ח כתב דאף ביין טוב שיברך כל אחד לעצמו. ואין לזוז מהמנהג. מ''א ע''ש:
אֵין הַמְבָרֵךְ מוֹצִיא אֲחֵרִים, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמָּהֶם, וְאָז יוֹצְאִים (ד) בִּשְׁמִיעָתָן שֶׁמְּכַוְּנִין אֵלָיו, אֲפִלּוּ לֹא יַעֲנוּ אָמֵן.
באר היטב
(ד) בשמיעתן. ואם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצאו בשמיעתו דהא ה''ל ברכתו לבטלה ול''ד למ''ש סי' ר''ט ס''ב דהתם ה''ל שוגג. מ''א:
באר היטב
(ד) רקיקין. לעיל סי' קס''ח ס''ח כתבתי דדוקא אם אוכל הרקיקים עם המרקחת אבל אם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמו צריכין ברכה הראויה להם דאז עשה מהם ג''כ עיקר: (ה) לחם. רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש. וכתב המ''א אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א''כ כוונתו ג''כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם: