נוֹהֲגִים לְהִסְתַּכֵּל (ד) בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם וּבַצִּפָּרְנַיִם. הגה: וְיֵשׁ לִרְאוֹת בְּצִפֹּרְנֵי יַד יָמִין וְלֶאֱחֹז הַכּוֹס בְּיַד שְׂמֹאל, וְיֵשׁ לִכְפֹּף הָאֶצְבָּעוֹת לְתוֹךְ הַיָּד שֶׁאָז רוֹאֶה הַצִּפָּרְנַיִם עִם הַכַּפּוֹת בְּבַת אַחַת וְלֹא יִרְאֶה פְּנֵי הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁבִּפְנִים (זֹהַר פ' בְּרֵאשִׁית וּבְפ' וַיַּקְהֵל).
אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאֹתוּ לְאוֹרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לוֹ בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַכִּיר בֵּין מַטְבֵּעַ מְדִינָה זוֹ לְמַטְבֵּעַ מְדִינָה אַחֶרֶת.
אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר שֶׁלֹּא (ה) שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת עֲבֵרָה, לַאֲפוּקֵי אוֹר שֶׁהֻדְלַק (ו) לְחַיָּה וּלְחוֹלֶה שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻדְלַק לַעֲבֵרָה מְבָרְכִין עָלָיו, אֲבָל אִם הִדְלִיקוֹ עַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאִם הָיָה מַדְלִיקוֹ יִשְׂרָאֵל הָיָה עוֹבֵר, לֹא שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת עֲבֵרָה מִקְרֵי. וְאֵין מְבָרְכִין עַל אוֹר (ז) שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים (טוּר).
באר היטב
(ה) שלא שבת. ואפי' בדיעבד לא יצא. מ''א: (ו) לחיה ולחולה. אם אין בהם סכנה דוקא ע''י עכו''ם ואם יש בו סכנה אפי' ע''י ישראל (ובספר אליהו רבה פסק דאם אין בו סכנה אף שהודלק ע''י עכו''ם אסור ע''ש שהביא ראיה לזה וכן משמע מלבוש ואם הדליק כותי ממדורה שלו לחיה או לחולה מברכין עליו דלא גזרו אלא כשהוא במ''ש ביד כותי וכ''מ בתוס' ברכות דלא כשו''ת מ''ע): (ז) ע''א. דוקא כשהשלהבת קשורה בגחלת של ע''א אבל אם ישראל הדליק נר מנר של ע''א שרי דשלהבת אין בו ממש יש''ש סוף ביצה ועי' יו''ד ריש סי' קמ''ב:
באר היטב
(ד) בכפות. ב''י בשם ש''ל כתב כך הוא המנהג תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידו ומחשיך תחתיהן ואח''כ פושטן ונמצא אור במקום חשך ומברך שכך נאות מהאור עכ''ל. ובכונות כתב להחזיר אחורי האצבעות מקום הצפרנים כנגד האור ולא יראה אגודל חוצה ולא כי''מ להחזיר פנימיות האצבעות לכפותם וזה כמ''ש רמ''א ונ''ל דמש''ה נוהגין לכפות האצבעות לתוך היד כמ''ש רמ''א ואח''כ פושטין אותן ורואין מאחוריהן לצאת ידי שניהם. מ''א: