עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִדְלִיק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, (ח) מְבָרְכִין עָלָיו. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, (ט) אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים (י) אֵין מְבָרְכִין עַל נֵר שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְע''ל סי' תרכ''ד סָעִיף ה'.
הָיָה הוֹלֵךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה (יא) אוֹר, אִם רֻבָּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מְבָרְכִין עָלָיו.
באר היטב
(יא) אור. ויכול להשתמש לאורו כמ''ש ס''ד:
אוּר הַיּוֹצֵא מֵהָעֵצִים וּמֵהָאָבְנַיִם (יב) מְבָרְכִין עָלָיו, אֲבָל בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
באר היטב
(יב) מברכין עליו. לפי שגם תחלת בריית האור היה במ''ש ע''י אדה''ר שהקיש אבנים זה בזה ואין שייך ביו''כ:
באר היטב
(ח) מברכין. דעל תוספת דהתירא הוא מברך: (ט) אין מברכין. בגמ' פרכינן אי אתוספת דהתירא קא מברך א''ה נכרי מנכרי נמי ומשני אין ה''נ אלא גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון. פי' שיבא לברך על של נכרי שהדליק מבע''י ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשיכה כגון סמוך לחשכה מיד ועי' ט''ז ובדיעבד יצא בזה כיון דאינו אלא גזירה מ''א. (הט''ז תמה על מ''ש המגיד דבמסיבה אסור משום ע''א אמאי נימא דמברך אתוספת היתר של ישראל כו' ומסיק להקל שלא במסיבה ולהחמיר במסיבה ותימא נפלאה על המחבר שכמותו שלא כתב המגיד לאסור משום ע''א אלא בכותי שהדליק מישראל שאסור במסיבה דעכשיו הוא במסיבת כותי כמ''ש הלבוש. אבל בישראל שהדליק אפי' מגוי ע''א ממש שרי והוא ברור. ע''ש בספר אליהו רבה): (י) אין מברכין. הטעם בשם הרמב''ן שבשבת מותר מכח תוספת היתר דה''ל כאור היוצא מעצים ואבנים אבל ביו''כ אין מברכין אלא על אור ששבת ממש או על אור שהודלק ממנו עכ''ל: