נִקּוּרֵי תְאֵנִים. תְּאֵנָה שֶׁנִּרְאֶה בָהּ נִקּוּר, אָסוּר, שֶׁמָּא נִקֵּר בָּהּ נָחָשׁ וְהִטִּיל בָּהּ אֶרֶס: אֲפִלּוּ הֵן כִּכָּר. כְּלוֹמַר שֶׁהֵן גְּדוֹלִים הַרְבֵּה וְהַנִּקּוּר מִצַּד אֶחָד, לֹא יֹאמַר הוּא אָכַל מִצַּד אֶחָד, אֲנִי מִצַּד אַחֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ לֵחָה. הָאֶרֶס מִתְעָרֵב עִם הַלֵּחָה וּמִתְחַלְחֵל בְּכֻלּוֹ. אֲבָל בְּדָבָר יָבֵשׁ חוֹתֵךְ אֶת הַנִּקּוּר וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר: וּנְשׁוּכַת הַנָּחָשׁ. בְּהֵמָה שֶׁנְּשָׁכָהּ נָחָשׁ וּשְׁחָטָהּ, אֲסוּרָה, שֶׁהָאֶרֶס מִתְחַלְחֵל בְּכָל גּוּפָהּ:

מְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן. אַף עַל גַּב שֶׁהַכְּלִי הַתַּחְתּוֹן מְכֻסֶּה בַּמְשַׁמֶּרֶת, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי, שֶׁהָאֶרֶס עוֹבֵר דֶּרֶךְ הַמְשַׁמֶּרֶת וְהוֹלֵךְ לַכְּלִי הַתַּחְתּוֹן: רַבִּי נְחֶמְיָה מַתִּיר. לְפִי שֶׁהָאֶרֶס צָף וְאֵינוֹ עוֹבֵר. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי נְחֶמְיָה: