כַּכּוֹתֶבֶת. תְּמָרָה גַּסָּה. וְהִיא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה. וְאַף עַל גַּב דְּכָל שִׁעוּרֵי אֲכִילָה בִּכְזַיִת, הַיְינוּ מִשּׁוּם דִּכְתִיב בְּהוּ אֲכִילָה, אֲבָל הָכָא דְּלֹא כְּתִיב אֶלָּא אֲשֶׁר לֹא תְּעֻנֶּה גְּמִירֵי דִּבְבָצִיר מִכְּכוֹתֶבֶת לֹא מִיַּתְבָא דַּעְתֵּיהּ וְהָוֵי מְעֻנֶּה. וּמִיהוּ קַיְמָא לָן דַּחֲצִי שִׁעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁאֵין חַיָּבִין כָּרֵת וְלֹא לוֹקִין אֶלָּא עַל כְּשִׁעוּר: כִּמְלֹא לֻגְמָיו. כָּל שֶׁאִלּוּ יְסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד יִהְיֶה אוֹתוֹ הַצַּד בּוֹלֵט וְנִרְאֶה, נִקְרָא מְלֹא לֻגְמָיו. וְשִׁעוּר זֶה בְּאָדָם בֵּינוֹנִי הוּא פָּחוֹת מֵרְבִיעִית:

אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. דְּמֵחַד קְרָא נָפְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְחַד שְׁמָא הוּא: אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה. מִתְּרֵי קְרָאֵי נָפְקֵי, וּתְרֵי שֵׁמוֹת נִינְהוּ: