מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם הַנִּקְרָאִים גואנטי''ש. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לְהַצְרִיךְ שֶׁיִּתְפְּרֵם מֵעֶרֶב שַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם שֶׁל מַלְבּוּשָׁיו אוֹ שֶׁיִּקְשְׁרֵם בָּהֶם קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא יָפֶה, (לא) וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
הַיּוֹצֵא בְּשַׁבָּת בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָם הַחוּטִים חֲשׁוּבִים הֵם אֶצְלוֹ וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים וְיַעֲשֵׂהוּ צִיצִית. וְאִם הִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ תְּכֵלֶת, מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת וְעַיֵּן לְעֵיל סי' י''ג.
כִּלָּה (פי' יְרִיעָה כְּעֵין אֹהֶל) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְצוּעוֹת שֶׁמּוֹתְחִין אוֹתָהּ בָּהֶם, מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בָּהּ וְלָצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין הָרְצוּעוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּמַשּׂאוֹי שֶׁמְּבֻטָּלוֹת אַגַּבָּהּ; הִילְכָּךְ מֻתָּר לָצֵאת בִּרְצוּעוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאַבְנֵט אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמִּנְעָלִים קְשׁוּרִים בָּהֶם, דְּלֹא חֲשִׁיבֵי וּבָטְלוּ אַגַּב הָאַבְנֵט. אֲבָל אִם הֵם שֶׁל מֶשִׁי, חֲשִׁיבֵי וְלֹא בָּטְלֵי וְאָסוּר אִם אֵין הַמִּנְעָלִים קְשׁוּרִים בָּהֶם. וְהוּא הַדִּין לְכָל דָּבָר שֶׁנִּפְסָק מִן הַבֶּגֶד וְרֹאשׁוֹ אֶחָד מְחֻבָּר, כְּגוֹן לוּלָאוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּב, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְאִם חָשׁוּב הוּא, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ.
באר היטב
(לא) וראוי לחוש. ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר''ה וטוב להחמיר ב''ח וכתב הט''ז ונ''ל דדוקא בהענטשי''ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד אחת מהם אז נושא את ההענטשי''ך שחלץ בידו השנית ויש חשש שיעביר ד''א אבל בערבי''ל שלנו ששני הידים מתחממים בו ואף אם יצטרך להוציא יד אחת הרי הערבי''ל לבוש לידו השניה שעדיין בתוכה וגם לא חיישינן דלמא נפל דהא אוחזו בידו ואין כאן חשש כלל וכבר נהגו להקל לילך בערבי''ל בכל מקום וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהענטשי''ך ראוי ליזהר כמ''ש כאן וראוי לחוש וכו'. עיין שם ועיין בספר פני יהושע סי' י''ו שנטה דעתו להתיר אפילו בהענטשי''ך שיהיו כל אחד ביד אחד ע''ש ועיין בשכנה''ג: