ההלכה היומית
יום ראשון עקב י"ז אב תשפ"ב
סימן ש"ו
סעיף כ'

יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְעַכּוּ''ם, לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ לֵיהָנוֹת בָּהּ לָעֶרֶב בִּכְדֵי (כג) שֶׁיַּעֲשׂוּ.

באר היטב

(כג) שיעשה. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ''ש סי' שכ''ה סי''ד וס''ס תרס''ד:

סימן ש"ז
סעיף כ"א

אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת: הֵילָךְ בָּשָׂר זֶה וּבַשֵּׁל אוֹתוֹ לְצָרְכְּךָ, וַאֲפִלּוּ אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו. הגה: אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְעַצְמוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ה וְרַמְבַּ''ן פָּרָשַׁת בֹּא אֶל פַּרְעֹה).

 

סימן ש"ז
סעיף כ"ב

כָּל שְׁבוּת דְּרַבָּנָן מֻתָּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לְהַדְלִיק לוֹ נֵר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; אוֹ אִם הָיָה טָרוּד וְהֻצְרַךְ לְעַשֵּׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הגה: כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אָסוּר (כד) לִרְמֹז לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ; אֲבָל מֻתָּר לִרְמֹז לוֹ מְלָאכָה לַעֲשׂוֹת אַחַר שַׁבָּת (אוֹר זָרוּעַ). עַכּוּ''ם הַמְבִיאִים תְּבוּאָה בְּשַׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחַיָּבִים לָהֶם, וְהַיִּשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ מַפְתְּחוֹ לְאוֹצָרוֹ וְהָעַכּוּ''ם נוֹתְנוֹ לְשָׁם וּמוֹדְדִים וּמוֹנִים, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר מִשּׁוּם דְּעַכּוּ''ם בִּמְלֶאכֶת (כה) עַצְמוֹ עוֹסֵק וְאֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד אַחַר הַמְּדִידָה, וְיַּחֲשֹׁב עִמּוֹ אַחַר כָּךְ; וְכֵן עַכּוּ''ם הָעוֹשִׂים גְּבִינוֹת בְּשַׁבָּת וְהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה, יִקְנֶה אוֹתָם מִמֶּנּוּ דְּמִכָּל מָקוֹם הָעַכּוּ''ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָעָבִיד אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד (כו) בְּעֵדֶר חֹדֶשׁ אוֹ חֳדָשִׁים וְאַדַּעְתָּא לְמָכְרָם לְיִשְׂרָאֵל קָא עָבִיד, שָׁרֵי (ב''י בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).

באר היטב

(כד) לרמוז. וה''ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה פסקי רקנ''ט סי' צ''ט. וא''כ אסור לומר לעכו''ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ''ש ס''ו אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו''ם עשה מלאכה בעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ''ש סימן שכ''ה כ''ש לרמוז לו דלא כהב''ח. ועי' מ''ש סי''ד בשם רמ''מ דהתם אין אומר שום ציווי לעכו''ם רק שא''ל שאינו יכול לקרות עכ''ל מ''א והיד אהרן פסק כהב''ח וכתב דהא הסרת הפחם אינו אלא איסורא דרבנן לישראל עצמו א''כ מותר לרמוז לגוי שיסיר הפחם כגון שיאמר לו שיקנח חוטמו ובזה יבין ויסיר הפחם וכ''כ הכנה''ג שרבו מהריא''ט לפעמים היה צריך לראות איזה דבר בספר והנר לא היה מאיר יפה היה אומר הנר אינו מאיר והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה ע''ש: (כה) עצמו. עכו''ם שהביא חפציו בשבת לבית ישראל אפי' אסורים בטלטול שרי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד העכו''ם. ואם התבואה של ישראל אסור לומר לעכו''ם לפנות וה''ה בכל דבר המוקצה דה''ל שבות דשבות עיין מ''א. עכו''ם תפוס אצל השופט שהיה חייב ליהודי יוכל לומר להשופט שיקבל ערבות מהעכו''ם ויניח התפוס. אבל לא יאמר לו שיכתוב בערכאות. דרשות מהר''ם עיין סי' שכ''ה ס''ג: (כו) בעדר. ואפי' אם העכו''ם אינו עושה הגבינות כ''א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ''ש רמ''א ס''ו כ''ש כאן. מ''א:

יום ראשון עקב י"ז אב תשפ"ב

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים)
תוכן תורני מרתק וייחודי!

מיד לאחר ההרשמה תקבלו מייל עם פירוט אפשרויות התזמון לבחירה

דילוג לתוכן