ההלכה היומית
יום שישי וילך ה' תשרי תשפ"ג
סימן שי"ז
סעיף ז'

מְטַלְטְלִין חֶבֶל שֶׁל גַּרְדִּי, (פי' אוֹרֵג), לְקָשְׁרוֹ בָּאֵבוּס וּבַפָּרָה, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַתִּיר רֹאשׁ הָאֶחָד וְיַנִּיחַ הַשֵּׁנִי קַיָּם, אֲבָל חֶבֶל דְּעַלְמָא לֹא; וְהָנֵי מִילֵי לְקָשְׁרוֹ בְּאֵבוּס וּפָרָה; אֲבָל אִם הָיָה קָשׁוּר בָּאֵבוּס וְרוֹצֶה לְקָשְׁרוֹ בַּפָּרָה, אוֹ אִם הָיָה קָשׁוּר בַּפָּרָה וְרוֹצֶה לְקָשְׁרוֹ בָּאֵבוּס, מֻתָּר בְּכָל חֶבֶל.

סימן שי"ח
סעיף א'

הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁעָשָׂה אַחַת מִשְּׁאָר מְלָאכוֹת, (טוּר), (א) בְּמֵזִיד, אָסוּר לוֹ לְעוֹלָם, וְלַאֲחֵרִים מֻתָּר (ב) לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד; (ג) וּבְשׁוֹגֵג, אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם גַּם לַאֲחֵרִים, וְלָעֶרֶב מֻתָּר גַּם, לוֹ מִיָּד; וְאִם אָמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש''ז סָעִיף כ'.

באר היטב

(א) במזיד. ומשמע ברשב''א סי' קע''ה שהקדרה אסורה ג''כ ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה כ''כ הרשב''א שם עיין בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' נ''א וגדולה מזו כתב שאפי' היתה קדירה חדשה שציוו כן הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ''ה מותר הקדרה ועיין רש''י בפ''ק דחולין שכתב דלדעת ר''מ בשוגג יאכל בו ביום אפי' הוא עצמו ובמזיד אסור אפילו לאחרים בו ביום ולמ''ש מותר אפילו לו ע''ש ובפרק אלו נערות פי' להפך בדעת ר''מ דס''ל בשוגג יאכל אפילו בו ביום במזיד לא יאכל לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים הרי שכתב דלר''מ במזיד לא יאכל הוא לעולם וזהו הפך ממה שפירש בפ''ק דחולין וצ''ע ועיין בפירוש המשנה להרמב''ם פ''ב דתרומות ודו''ק: (ב) למו''ש מיד. דדוקא בעכו''ם שעושה בעינן בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו תוס' חולין דף ט''ו ואם היה מו''ש י''ט אסור דאין שבת מכין לי''ט. לקוטי מהרי''ו סי' ב' ואם נתערב אותו דבר באחרים עיין מ''א: (ג) ובשוגג. אם עשה ע''פ הוראת חכם מקרי שוגג וה''ה בשוכח. כנה''ג רד''ך:

סימן שי"ח
סעיף ב'

הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה, בֵּין שֶׁחָלָה מֵאֶתְמוֹל בֵּין שֶׁחָלָה הַיּוֹם, מֻתָּר הַבָּרִיא לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ (ד) חַי (ה) בְּשַׁבָּת; אֲבָל הַמְבַשֵּׁל, אוֹ עָשָׂה שְׁאָר מְלָאכָה, לַחוֹלֶה, אָסוּר בְּשַׁבָּת לְבָרִיא אוֹ לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ בִּשֵּׁל עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, אָסוּר בְּשַׁבָּת. (תּוֹסָפוֹת פ''ק דְּגִטִּין וְרַ''ן פ' אֵין מַעֲמִידִין). וְאִם קָצַץ פֵּרוֹת מִן הַמְחֻבָּר לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הָיָה חוֹלֶה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְבָרִיא בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שֶׁגָּדֵל (ו) וְהוֹלֵךְ בְּשַׁבָּת וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח).

באר היטב

(ד) חי. ובלא מליחה טור ועיין בי''ד סי' ס''ז ס''ב דהדחה מיהא בעי ועיין סי' שכ''ה סי''א: (ה) בשבת. אבל במ''ש מותר מיד ש''ך וטעמו דכיון דהעכו''ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשה מ''א ועיין בי''ד סי' קי''ג ס''ק יו''ד כתבתי בשם האחרונים דאסור אפילו לחולה עצמו במו''ש ע''ש: (ו) והולך. ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו ב''י אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך. מ''א ע''ש:

יום שישי וילך ה' תשרי תשפ"ג

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים)
תוכן תורני מרתק וייחודי!

מיד לאחר ההרשמה תקבלו מייל עם פירוט אפשרויות התזמון לבחירה

דילוג לתוכן