כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּאוּר כָּךְ אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּתוֹלְדוֹת הָאוּר, כְּגוֹן: לִתֵּן בֵּיצָה בְּצַד קְדֵרָה אוֹ לְשָׁבְרָהּ עַל סוּדָר שֶׁהוּחַם בָּאוּר כְּדֵי שֶׁתִּצָּלֶה; וַאֲפִלּוּ בְּתוֹלְדוֹת חַמָּה, כְּגוֹן: בְּסוּדָר שֶׁהוּחַם בַּחַמָּה, אָסוּר גְּזֵרָה אָטוּ תּוֹלְדוֹת הָאוּר, וְכֵן (אָסוּר) (ז) לְהַטְמִינָהּ בְּחוֹל אוֹ בַּאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהֻחַמּוּ מִכֹּחַ חַמָּה; אֲבָל בַּחַמָּה עַצְמָהּ, כְּגוֹן: לִתֵּן בֵּיצָה בַּחַמָּה אוֹ לִתֵּן מַיִם בַּחַמָּה כְּדֵי שֶׁיֻּחַמּוּ, מֻתָּר.
תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם (ח) בִּשּׁוּל אִם נִצְטַנֵּן. הגה: (ט) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ח''ג); וְאִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, שַׁיָּךְ בּוֹ בִּשּׁוּל אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ רוֹתֵחַ; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּשּׁוּל אַחַר בִּשּׁוּל, בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָרָק, אֲבָל דָּבָר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּבָר, וְהוּא יָבֵשׁ, מֻתָּר (י) לִשְׁרוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת. וְאִם הוּא דָּבָר יָבֵשׁ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֵין שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, אֲבָל (יא) מְדִיחִים אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִן (יב) הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן וּמִן הַדָּג שֶׁנִּקְרָא קוֹלְיָס הָאִסְפְּנִין, שֶׁאֵינָם צְרִיכִים בִּשּׁוּל אֶלָּא מְעַט, וַהֲדָחָתָן הִיא גְּמַר מְלָאכְתָן. הגה: וְהוּא הַדִּין כָּל דָּבָר (יג) קָשֶׁה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכֹל כְּלָל בְּלֹא שְׁרִיָּה, דְּאָסוּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי גְּמַר מְלָאכָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).
באר היטב
(ח) בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ''ש סוף סי' רנ''ג. מ''א: (ט) וי''א. והב''ח פסק כסברא ראשונה ועיין ס''ח מ''ש: (י) לשרותו. אפי' בכ''ר כמ''ש סעיף ט''ו דאין בישול אחר בישול. משמע מלשון הש''ע דאם לא נתבשל מע''ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ''א: (יא) מדיחים. היינו שמערין עליו מכלי שני אבל אסור לשרותו אפי' בכ''ש דמחזי כמבשל ב''ח. ול''ד לתבלין בס''ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ונ''ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ''א: (יב) המליח. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ''ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ''כ הב''י בסוף סי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינ''א. ט''ז: (יג) קשה. וה''ה דבר מלוח שאין יכולים לאכלו כלל בלא הדחה ב''י ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדָבָר שֶׁנֶּאֱפָה אוֹ נִצְלָה, אִם בִּשְּׁלוֹ אַחַר כָּךְ בְּמַשְׁקֶה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם (יד) בִּשּׁוּל, וְאָסוּר לִתֵּן פַּת (טו) אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, וְיֵשׁ מַתִּירִין. הגה: בִּכְלִי שֵׁנִי; וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ (טז) בִּכְלִי רִאשׁוֹן; וְנָהֲגוּ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לִתֵּן פַּת אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי כָּל זְמַן (יז) שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ.
באר היטב
(יד) בישול. אע''ג דאין בישול אחר בישול מ''מ יש בישול אחר צלי וה''ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב פסקי רקנט''י אבל לכ''ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה''ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ''ש ס''ד מ''א. משקה בני ארץ ישראל שמרתיחין מים ומערבין קאוו''י בתוכה ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בעודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפין ונותנין על הכוס משחיקת הקאוו''י כדי לבשמו ולתקנו אם יעשה כן בשבת אסור להוסיף ולתת מן הקאוו''י בכוסות והעושה כן לכשיבנה בית המקדש חייב להביא חטאת שמנה מהר''א הלוי בתשובת גינת ורדים חא''ח כלל ג' סי' ב' וע''ש עד סי' ט' מה שהאריכו בזה חכמי א''י וכתבו דהמיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע''ב ועיין בס' זרע אברהם חא''ח סימן א' ועיין בתשובת פנים מאירות סימן פ''ד ובשבות יעקב ח''א הלכות שבת: (טו) אפילו בכ''ש. הטעם בב''י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ''ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס''ל דלא מצינו בישול בכ''ש אלא במלח לחד לישנא בס''ט ולא מידי אחרינא וכתב המ''א לפי מה שכתבתי בס''ד בשם ב''ח יש להחמיר בכ''ש דמחזי כמבשל. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם תשוב' מ''ב דמותר בכלי שני): (טז) בכ''ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפיה: (יז) שהיס''ב. פי' שאין נותנים לחם במרק כל זמן שהיס''ב ונ''ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ''ה נזהרים כ''ש בבצלים ואע''ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ''ש מ''מ י''ל דשמא הוי כמלח ללשון א' דמתבשל כמ''ש בס''ט ע''ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת בו במרק. ט''ז:
באר היטב
(ז) להטמינה. אפי' מבע''י עיין סי' רנ''ז ס''ג. וכתב רש''ל בתשובה סי' ס''א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע''ש וכתב המ''א דדבריו אינם מוכרחים וגם בס' טל אורות חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור. כתב הרמב''ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכתב הר''ן דאסור להעמיד מאכל ע''ג חמי טבריא אבל מע''ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ''ש סי' שכ''ו ס''ג: