דָּבָר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא יָבֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ מָרָק, מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ נִצְטַנֵּן כְּבָר. אֲבָל אִם הוּא רוֹתֵחַ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָרָק, מֻתָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּכָל שֶׁאֵין נוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ אוֹ הַכִּירָה מַמָּשׁ רַק סָמוּךְ לוֹ, אֲפִלּוּ (לה) נִצְטַנֵּן, מֻתָּר (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ''ב). וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בָּזֶה אִם לֹא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סי' רנ''ג.
מֻתָּר לִתֵּן אִנְפַּאנְדָה כְּנֶגֶד הָאֵשׁ בְּמָקוֹם (לו) שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשֻּׁמָּן שֶׁבָּהּ שֶׁנִּקְרָשׁ חוֹזֵר (לז) וְנִמּוֹחַ. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹטֶב שֶׁנִּקְרַשׁ, שֶׁכְּשֶׁהַשֻּׁמָּן נִמּוֹחַ אֵינוֹ בְּעַיִן, (לח) דְּשָׁרֵי. (רַבִּי יְרוּחָם ח''ג) (לט) וְיֵשׁ מַחְמִירִין (ר''ן פֶּרֶק ב''ט). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר, מִיהוּ בִּמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה.
באר היטב
(לו) שהיד סולדת. כתב הלבוש שיש ט''ס וצ''ל במקום שאין היס''ב דבמקום שהיס''ב אסור משום בישול ונ''ל דל''ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ''ש סט''ו ועיין סי' רנ''ג ס''ה דאי' בהדיא כך. ט''ז ומ''א: (לז) ונימוח. דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה: (לח) דשרי. מ''מ אסור מטעם בישול להאוסרים כמ''ש סט''ו: (לט) ויש מחמירין. משום דהשמן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא''כ בשלג דשרי כמ''ש סי' ש''ך ס''ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ''מ פשטיד''א עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ''ש הרב''י ואכתוב בסמוך. ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטיד''א ונאסרה כמ''ש בי''ד סי' קי''ג ס''ג. ומ''מ יש להקל בדיעבד כמ''ש רמ''א. ונ''ל דמותר ליתן הפשטיד''א קודם שהוסק התנור כמ''ש סוף סי' רנ''ג דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ''ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ''מ אין להקל בפני ע''ה ויש לעשות על ידי עכו''ם. כתב הב''י נראה אפילו למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכות בשר שמן אעפ''י שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי לכ''ע עכ''ל וכתב א''ז דמותר להשים כד של יין שיש בו קרח על התנור כדי לפשר הקרח. כתב הרמב''ם פ''ט אחד נתן האור ואחד העצים ואחד הקדרה ואחד המים ואחד הבשר ואחד הגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה''ז מבשל אבל נתן אחד הקדרה ואחד המים ואחד האור ואחד העצים ואחד הגיס ב' האחרונים חייבים. אבל נותן האור לא מתחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים אבל ברישא מיירי שהביאו שניהם האור והעצים ביחד כ''מ בשם ר''י בי רב. וצ''ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר. ורש''י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר ועיין ר''ל בן חביב סי' כ''א. וכתב המ''מ ויש אומרים שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל ופטור וכ''ד הרמב''ן והרשב''א. ובודאי לד''ה כל שאין בבישולו חיוב כגון מבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב עכ''ל. וב''י סי' רנ''ג כתב בשם הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כל צרכו כל זמן שהיא על האש ע''ש:
אָסוּר לִתֵּן צוֹנֵן עַל הַמֵּחַם, אֲפִלּוּ לְהַפְשִׁיר, כָּל שֶׁהַמֵּחַם חַם כָּל כָּךְ שֶׁאִלּוּ הָיָה מַנִּיחוֹ שָׁם הַרְבֵּה הָיָה בָּא לִידֵי בִּשּׁוּל, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה הַיָד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שֶׁדִּין מַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מֵחַם כְּדִין מַנִּיחַ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה; וְאִם אֵינוֹ חַם כָּל כָּךְ, מֻתָּר.
באר היטב
(לה) נצטנן מותר. דס''ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן: