נוֹטְלִים מַאֲכָל מִלִּפְנֵי חֲמוֹר וְנוֹתְנִים לִפְנֵי שׁוֹר, אֲבָל אֵין נוֹטְלִים מִלִּפְנֵי שׁוֹר לִתֵּן לִפְנֵי חֲמוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאַס בְּרִירֵי הַשּׁוֹר וְאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לַחֲמוֹר. הגה: (י) וְיֵשׁ מַחְמִירִין גַּם כֵּן בִּשְׁאָר מִינֵי בְּהֵמוֹת לִקַּח מִלִּפְנֵי אַחַת וְלִתֵּן לִפְנֵי אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ מִינָהּ (מָרְדְּכַי פ' תּוֹלִין וּסְמַ''ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה).
אָסוּר לִגְרֹף הָאֵבוּס לִפְנֵי שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם, אֲפִלּוּ אֵבוּס שֶׁל כְּלִי, גְּזֵרָה אָטוּ שֶׁל קַרְקַע דְּאָתֵי לְאַשְׁווּי גּוּמוֹת; וְאָסוּר גַּם כֵּן (יא) לְסַלֵּק הַתֶּבֶן מִלְּפָנָיו לַצְּדָדִין.
באר היטב
(יא) לסלק. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה. רש''י:
מֻתָּר לְזַמֵּן עַכּוּ''ם, בְּשַׁבָּת, וּמֻתָּר לִתֵּן מְזוֹנוֹת לְפָנָיו (א) בֶּחָצֵר, לְאָכְלָן, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא, אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וְדַוְקָא שֶׁהָעַכּוּ''ם בֶּחָצֵר, אֲבָל אִם עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְפָנִים שֶׁיָּדוּעַ הוּא שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ, אוֹ לִתֵּן לוֹ שְׁאָר חֲפָצִים (ב) שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָן, אָסוּר אֲפִלּוּ אִם עוֹמֵד בִּפְנִים, אֲפִלּוּ אִם הַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ''ם, שֶׁהָרוֹאֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ''ם. הגה: וַאֲפִלּוּ (ג) בְּיִחֵד לוֹ מָקוֹם מִבְּעוֹד יוֹם, יֵשׁ לְהַחְמִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת).
באר היטב
(א) בחצר. דחשיב מזונותיו עליך דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום ואם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא''א לאוכלם שם אסור ליתן לפניו. ש''ג מ''א: (ב) שדרך וכו'. עיין ט''ז שהעלה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו לכתחילה חוץ לעירוב כמ''ש רמ''א סעיף י' אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגים להקל והטעם שהוא צורך שבת וא''א לישראל לילך אחר זה והוי כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך עכ''ל: (ג) בייחד. דיש אומרים דשכירות לא קניא ועיין מ''א שהעלה דאם החפץ הוא של עכו''ם ואינו ממושכן לישראל לכ''ע שרי ע''ש:
באר היטב
(י) ויש. ואין למחות ביד הנוהגים היתר. ב''ח: