(ג) יבלת. החותך יבלת בכלי חייב אם היא לחה הגוזז בין מן החי בין מן המת בין מן בהמה וחיה אפי' מן השלח חייב התולש כנף מן העוף חייב הטוה מן החי פטור דאין דרך גיזה בכך ומשמע דתולש צמר מן הבהמה פטור. ואם א''צ לצמר או לשער הוי מלאכה שא''צ לגופה מ''א. וט''ז ססי' של''ו כתב צריך אדם לזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פ' כלל גדול התולש מבהמה מתה חייב שתלישתה זהו גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוו כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ''ל. ובס''ח אוסר ליקח הכנים מהעורות ע''ש. וכתב היד אהרן מדברי הרמב''ם משמע דסבר דהתולש מן הבהמה אינו חייב חטאת דכתב בפ''ט וז''ל הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בן מן החי בין מן המת חייב עכ''ל הרי שלא כתב התולש שחייב משום גיזה אלא דוקא הגוזז חייב מכלל דהתולש אין בו חיוב חטאת והראיה הוא שכתב להדיא התולש כנף מן העוף הרי זה תולדות גוזז ומדכתב התולש כנף מן העוף ולא כתב גבי בהמה דתולש צמר מן הבהמה חייב משום תולש ש''מ דס''ל דבבהמה תולש אינו תולדות גוזז וזה נראה הפך הירושלמי שהביא הט''ז לפסק הלכה ונראה דהירושלמי הזה הוי דלא כהלכתא דהא מתלמודא דידן נראה להפך וז''ל הסוגיא בפרק הלוקח בהמה על מתני' דר''י בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ותולש את השער בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי''ט מהו וכולי ומסקינן שאני כנף דהיינו אורחיה עכ''ל ע''ש. הרי להדיא דמן הגמרא דילן נראה מבואר דהתולש מן הבהמה לאו היינו גוזז ושאני כנף עוף דהיינו אורחיה ומש''ה לא פסק הרמב''ם ההיא דהירושלמי שהביא הט''ז ותמהני על הט''ז איך לא שת לבו לתלמודא דידן ונראה מפורש דליכא חיוב חטאת בתולש צמר מן הבהמה אבל מ''מ הדין דין אמת דצריך ליזהר שלא לתלוש שער מן הבהמה אפילו מתה דאף דחיוב חטאת ליכא מ''מ איסורא איכא עכ''ל יד אהרן:

(ד) שעוה. וכתב הב''ח ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת ואם על שתים חייב חטאת עכ''ל. ובתשובת שבות יעקב ח''ב סימן ד' תמה על זה דמה ענין מחיקה שייך בזה ומכח זה כתב דדוקא בפנקס שיש בה בית קיבול שעוה הוא אסור אבל בקלף אין כאן חשש איסור אא''כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו דאית ביה משום ממרח אבל להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בציפורניו מותר ע''ש והסכים עמו היד אהרן ע''ש ועיין בשכנה''ג. ולענין הס''ת אם כשר לקרות בו אם נטף טיפה של שעוה עליו או אם אירע זה בשבת מה דינו כתבתי משפטו בסימן קמ''ג ס''ק ט' ע''ש מה שכתבתי. דיו שנפל על הספר אל ילחכנו בלשונו ולא ירחצנו שמוחק. ס''ח סימן תתצ''ו. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן משום ממחק. שכה''ג: (ה) כמין אותיות. צ''ע דא''כ אפי' כתובים עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב וא''כ המוחקה נמי חייב וצ''ע. וכתב בתשובת רמ''א סי' קי''ט וספר שכתב על הדפין אותיות מותר לפותחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק ע''ש שהאריך. ובלבוש כתב שהוא קרוב לחיוב חטאת וכנ''ל להחמיר דראיות רמ''א אינן מוכרחות ובכנה''ג כתב שנוהגין להתיר וכ''כ הר''ש הלוי סי' נ''ו וכן העלה הט''ז להתיר ע''ש. וכתב עוד הכנה''ג דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי ולכן אוכלים העוגות שיש עליהן ציורים עכ''ל ע''ש וצ''ע. מ''א ועיין בחות יאיר סימן י''ו:

(ו) במשקין. ואם כתב פטור. וה''ה הכותב בדיו על עלי ירקות כל דבר שאינו עומד פטור עד שיכתוב דבר העומד על דבר העומד וכן המוחק. הכותב על בשרו חייב. אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור. הקורע על העור כתבנית כתב חייב. הרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו ע''ג סיקרא חייב שתים משום כותב ומשום מוחק. דיו ע''ג דיו או סיקרא ע''ג דיו פטור. הרושם רשמים וצורות בכותל ובשטר וכיוצא בהן כדרך שהציירים רושמים הרי זה חייב משום כותב וכן המוחקה. המשרטט חייב. הכותב ע''מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. המוחק ע''מ לקלקל פטור. כתב אות א' סמוך לכתב כתב ע''ג כתב נתכוין לכתוב חי''ת וכתב ב' זייני''ן (חייב) כתב ב' אותיות שאין נהגין זה עם זה פטור. כתב אות א' במגילה זו וכתב אות א' שנייה במגילה אחרת חייב שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן. כתב נוטריקון אות א' פטור. המגיה אות א' כגון שנוטל גג החי''ת ונעשה ב' זייני''ן חייב. כתב בשמאלו או אטר שכתב בימינו פטור. השולט בשתי ידיו חייב בשתיהן. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור כל זה העלה המ''א: (ז) באפר. וה''ה בדבש ושומן הנקרש: (ח) לרשום באויר. שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ''ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה''ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות שרי דגם בזה אין רישומו ניכר כלל וכ''מ מדכתב במשקין על השלחן וכו'. משמע על השלחן גרידא מותר ט''ז וה''ה דמותר לראות אומנות בשבת אע''ג שלומדה. ת''ה מ''א: