(ט) הספר. וכתב הלבוש אבל כמין אותיות ודאי אסור כמ''ש ס''ד: (י) המתקיים. ורש''ל כתב דוקא בקלף הקשה דבזמן הטור היו כותבין הספרים על הקלף. אבל על הנייר אסור דמתקיים הוא וכן דעת הט''ז ע''ש. וב''ח אוסר אפילו בקלף משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע''ג בגד מקרי כתב ע''ש. וא''כ אפשר דאסור לעשותו בשבת. כתב בהג''מ פ''א מס''ת הא דאיתא בסי' ש''ו סי''א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות וגזרו על שלהם אטו שלנו וכ''מ קצת מלשון רמ''א שם ופירושו שאומר לעכו''ם לכתוב דהוי שבות דשבות. ובספ''ז כתב דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב עכ''ל. וכתב המ''א תמהני דהא הרמב''ם כתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפי' משני סמניות ופי' המ''מ אפי' אינן אותיות ידועות רק סימן בעלמא כגון נוני''ן הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ''ל. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינ''ן לא נגמרה מלאכתן. ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו''ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ''כ הרב''י בא''ע סי' קכ''ו לענין גט. גם בתוס' בגיטין דף ח' וס''פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב''ם ועיין בש''ג בענין הזיונין שהאריך עד כאן לשונו. מ''א:

(יא) למתחו. מחט שנתעקמה אפי' מעט אסור לפושטה. הזכרונות כנה''ג מ''א. התופר ב' תפירות וקשר או ג' אע''פ שלא קשר חייב וכשקשר חייב נמי משום קושר הרע''ב. והקורע ע''מ לתפור חייב:

(יב) שמהדקים. ואם נמלך לפעמים להניחם כך לעולם אסור להדקן בשבת. מ''א: (יג) בעיגול. ואז אפילו החוט תחוב במחט נקובה שרי. שב''ל: