הָיָה אִילָן בְּצַד הַכֹּתֶל וְעָשָׂהוּ סֻלָּם לַכֹּתֶל, אִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד; אֲבָל אִם עָשָׂה אֲשֵׁרָה סֻלָּם לַכֹּתֶל, אֵין מְעָרְבִין אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲלוֹת עָלֶיהָ מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וְהָרֹא''שׁ זַ''ל כָּתַב בְּהֶפֶךְ, דְּאִילָן אֵינוֹ מוֹעִיל וַאֲשֵׁרָה מוֹעֶלֶת, וְהוּא שֶׁתְּהֵא (ט) יְבֵשָׁה.
חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, אֵין יְכוֹלִין לְעָרֵב יַחַד אֲפִלּוּ מָלֵא תֶּבֶן וְקַשׁ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ; וְאִם הָיָה מָלֵא עָפָר וּצְרוֹרוֹת, אֲפִלּוּ סְתָמָא שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ, צְרִיכִים לְעָרֵב יַחַד וְע''ל סי' שנ''ח סָעִיף ב'. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מִלְּאָם בְּפֵרוֹת (י) סְתָמָא בָּטְלוּ לְהוּ, דְּדַרְכָּן לַעֲשׂוֹתָן שָׁם אוֹצָר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).
באר היטב
(י) סתמא. ובגמרא דף פ''ד מוקי בפירות טבלים משמע דבשאר פירות אסור לטלטל וצ''ע. מ''א:
נָתַן עָלָיו נֶסֶר כְּמִין גֶּשֶׁר מִשְּׂפַת הֶחָרִיץ אֶל שְׂפָתוֹ, אִם הוּא רָחָב אַרְבַּע חָשׁוּב כְּפֶתַח וּמְעָרְבִין אֶחָד, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנַיִם. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם מִלְּאוֹ בְּרֹחַב אַרְבָּעָה בְּדָבָר הַמְבַטְּלוֹ שָׁם (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם (יא) נָתַן הַנֶּסֶר לְאֹרֶךְ הֶחָרִיץ בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעָה, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, חָשׁוּב כְּפֶתַח, שֶׁהֲרֵי מִעֲטוֹ מֵאַרְבָּעָה.
באר היטב
(יא) ואם נתן. עי' ב''ח:
באר היטב
(ט) יבשה. צ''ע דבריש סי' שכ''ו פסק דאסור להשתמש אפי' ביבש עיין שם: