אִם הֶחָרִיץ עָמֹק לְאֶחָד עֲשָׂרָה וְלַשֵּׁנִי אֵינוֹ עָמֹק עֲשָׂרָה, אוֹ שֶׁהוּא שָׁוֶה לִשְׁנֵיהֶם, דִּינוֹ כְּכֹתֶל.
גָּדִישׁ שֶׁל תֶּבֶן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אִם הוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה כָּל אֶחָד מְעָרֵב לְעַצְמוֹ; נִתְמַעֵט בַּחֹל מֵעֲשָׂרָה, צְרִיכִים לְעָרֵב בְּיַחַד. וּבְעוֹד שֶׁלֹּא נִתְמַעֵט, אָסוּר לְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לִתֵּן מִן הַתֶּבֶן לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ בְּשַׁבָּת לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ; וַאֲפִלּוּ לְהַעֲמִידָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁתֵּאָכֵל אָסוּר, אֲבָל (אִם) יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ דֶּרֶךְ לִנְטוֹת אֶלָּא לְשָׁם. וּלְהָרֹא''שׁ, (יב) אֲפִלּוּ בַּחֹל אָסוּר לִתֵּן מִמֶּנּוּ לְקֻפָּתוֹ, וְכֵן לְהַעֲמִיד הַבְּהֵמָה בַּיָּדַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּגָּדִישׁ שֶׁבֵּין ב' חֲצֵרוֹת, (יג) אֲבָל גָּדִישׁ שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים מֻתָּר לְהַאֲכִיל בְּהֶמְתּוֹ מִמֶּנּוּ, בַּיָּדַיִם.
שְׁתֵּי גֶּזְּזְּטְרָאוֹת, הַבּוֹלְטוֹת מִשְּׁתֵּי עֲלִיּוֹת זּוֹ כְּנֶגֶד זּוֹ וְנָתַן בֵּינֵיהֶם (א) נֶסֶר רָחָב אַרְבָּעָה, הֲרֵי הוּא כְּפֶתַח וּמְעָרְבִין יַחַד. הגה: וְאִם אֵין הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינֵיהֶם אַרְבָּעָה, אֲפִלּוּ בְּלֹא נֶסֶר נָמֵי דִּינָא הָכֵי (הַמַּגִּיד פ''ג). וְאִם רָצוּ, כָּל אַחַת מְעָרֶבֶת לְעַצְמָהּ. אֲבָל אִם הָיוּ זּוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זּוֹ, שֶׁאַחַת מְשׁוּכָה לַמִּזְּרָח וְאַחַת לַמַּעֲרָב, אֵינָם יְכוֹלִים לְעָרֵב יַחַד. וְכֵן אִם הָיְתָה אַחַת גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ, לֹא חָשִׁיב פֶּתַח. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמְּרֻחָקוֹת זּוֹ מִזּוֹ ג''ט, אֲבָל אִם הֵם תּוֹךְ ג' זּוֹ לְזּוֹ, בֵּין בְּרִחוּק בֵּין בַּגֹּבַהּ, חָשִׁיב שַׁפִּיר כְּפֶתַח.
באר היטב
(א) נסר. וקבעו במסמר שלא יוכל לטלטלו בשבת. ש''ג:
באר היטב
(יב) אפי'. דשמא בע''ש בה''ש ימעט מיו''ד ולאו אדעתיה ומטלטל בחצר האסור וכתב הט''ז ודע דכל הני מילי דכותל וחריץ מיירי בלא עירבו בני החצר אבל עירבו בני החצר מותר הכל: (יג) אבל. ומיירי שבית אחר פתוח לחצר זה והשני פתוחה לחצר אחרת ולא עירבו החצירות. מ''א: