אִם קָנוּ שׁוּם דָּבָר בְּחָמֵץ אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת, (ז) מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁחָמֵץ אֵינוֹ תּוֹפֵס דָמָיו.
י''ד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בּוֹדְקִין לֵיל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וּמְבַעֲרִים הַכֹּל לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּמְשַׁיְּרִין (א) מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, דִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית זְמַנָּהּ אַחַר הַמִּנְחָה וְאָז אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ לֹא בְּמַצָּה וְלֹא בְּחָמֵץ אֶלָּא בְּמַצָּה עֲשִׁירָה, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָהּ קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תס''ב סָעִיף ד' בְּהַגָּה, יְקַיֵּם סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית בְּמִינֵי (ב) פֵּרוֹת אוֹ בְּבָּשָׂר וְדָגִים כְּדִלְעֵיל סִימָן רצ''א סָעִיף ה' בְּהַגָּה.
באר היטב
(א) מזון. כתבו האחרונים דמ''מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י''א דיוצא בזה עסי' רצ''א ס''ג ואם שכח להפריש חלה בערב שבת זו מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו מ''א בסי' תק''ו סעי' ג' ע''כ. וכתב הבאר היטב אשר לפני ונ''ל שיתן המשויר לכהן קטן בענין זה ודו''ק. ולא הבנתי דבריו דמאי מהני זה סוף כל סוף היאך הפריש חלה ודו''ק: (ב) פירות. ושל''ה בשם הזוהר כתב שרשב''י היה עוסק בתורה במקום סעודה ג'. וכתב מהרי''ל והיה ראוי לעשותה במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן:
טוֹב לְבַעֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת בִּשְׁאָר שָׁנִים לְבַעֵר אַחַר חֲצוֹת. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, יְבַטְּלֶנּוּ (טוּר).
באר היטב
(ז) מותר. כתב הב''ח דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית להנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו. וקצת מהאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש''ע כאן. אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ונראה לי דאף המחמיר לדידיה בחליפין היינו דוקא כסות ופירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וע' בתשובת ש''א סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ''מ באיסור הראשון קיימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. דגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע גדוליו מותרים דחליפין כגדוליו דמי. ח''י ע''ש: