חָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אָסוּר (ז) בַּהֲנָאָה אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס. וְאִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְעַכּוּ''ם (ח) שֶׁמִּחוּץ לַבַּיִת קֹדֶם הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְכָרוֹ לְעַכּוּ''ם, וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ כְּלָל אֶלָּא יִשְׁמְרֶנּוּ לוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, (ט) וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ מַתָּנָה (י) גְּמוּרָה בְּלִי שׁוּם תְּנַאי, אוֹ שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ לוֹ (יא) מְכִירָה גְּמוּרָה בְּדָבָר מוּעָט; אֲבָל מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר (יב) לֹא מְהָנֵי.
רַשַּׁאי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְעַכּוּ''ם בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית אוֹ קֹדֶם: עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ חָמֵץ בְּמָנֶה קַח בְּמָאתַיִם שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ (יג) וְאֶקָּחֶנּוּ מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח; אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ (יד) עַל תְּנַאי, וְאִם עָשָׂה כֵן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּבַל יֵרָאֶה (שְׁמוֹת יג, יז) וּבַל יִמָּצֵא (שְׁמוֹת יב, יט).
באר היטב
(יג) ואקחנו. ורשאי אפי' להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח. ב''ח ואחרונים: (יד) ע''ת. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר פסח דא''כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א''ל ע''ת שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה. ט''ז ע''ש:
חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אַחַר הַפֶּסַח, אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל (טו).
באר היטב
(טו) שביטלו. אע''ג דלא עבר מן התורה מ''מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אע''פ שלא ביטלו כיון שעשה שלא כתחז''ל שלא ביער החמץ או מכר לעכו''ם. ואפי' הפקר גמור גם כן דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה''ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר ק''פ או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ''כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ''פ בהנאה אחר פסח. ח''י ע''ש. כתב הר''ש הלוי חא''ח סי' י''ב דאם נתעכב ליהודי חמץ על הדרך שהוא בספינ' היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמוכרו אבל לא לאוכלו ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה עיין כנה''ג. וכתב המ''א ופשוט אפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו''ם החמץ באחד מדרכי הקנין הנ''ל ואז קנה העכו''ם החמץ בכ''מ שהוא ע''ש. ע' שו''ת עה''ג ס''ק ה' ועח''י:
באר היטב
(ז) בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על ב''י עסי' תמ''ז סי''ב: (ואפי' לאחרים אסור פר''ח ועיין סימן תמ''ט): (ח) שמחוץ. אורחא דמילתא נקט ה''ה אפילו עכו''ם ששרוי בחצר אפי' הוא משרת שלו ט''ז. והיינו כשאין עבד כנעני שלו ח''י וכ''כ בשו''ת ש''א סי' ג' שאין למכור חמץ לשפחה הקנויה לישראל. וכתב הב''ח במקום טירחא יש להתיר למכור לעכו''ם כל חמץ שבחדר גם החדר עצמו (עיין ח''מ סי' קצ''ו ור''י) וצריך שיאמר לו אף שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו אני מקנה לך בכסף לחוד וצריך למסור לו המפתח. ובזה בדיעבד אין לאסור כיון דבדיניהם הלוקח יוכל להחזיק בו אף בלי מפתח ח''י. גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל העכו''ם ליכנס שם ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא. וכתב הח''י נ''ל דוקא אם עשה חותם קודם המכירה או בשעת המכירה דנמצא דאין כאן מכירה כלל אבל אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ''מ בדיעבד אין לאסור החמץ ע''ש ועיין שו''ת מ''ב בסי' נ''ט דבדיעבד קנה בכסף לחוד ואם העכו''ם שלח שלוחו ומשך קנה ג''כ ע''ש ואין להקל בזה מ''א ע''ש. כתב של''ה במקום שידוע בבירור שמנהג הסוחרים לקנות מטלטלין במסירת המפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קונה ג''כ כאן ואז אין צריך למכור ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ ולא כההמון עם שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל עיין מ''א: (ט) ויתננו לו. ואם העכו''ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים מ''ב סי' מ''ג עיין מ''א. ועיין יד אהרן. ראובן ועכו''ם שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם פסח וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ג' ועיין בת' נ''ש סל''ג ובח''י ס''ק י''ד ובפר''ח: (י) גמורה. ואפי' על ידי שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח''כ. ח''י. אחד שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שיודע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה פסק בתשובת חינוך בית יהודה סי' י''ג דאסור החמץ של ישראל האחר יע''ש: (יא) מכירה. ומותר לומר לו הא לך חמץ זה ותן לי חמץ לאחר פסח כ''פ הגאון מהר''ש ז''ל א''ז. ואסור למכור חמצו למומר דאע''פ שחטא ישראל הוא. ואם מכר כתב הט''ז דבהפ''מ י''ל למומר שיחליפנו עם עכו''ם אחר או ימכרנו לעכו''ם ומותר המעות לישראל: ומעשה באחד שהיה מחזיק בארנד''י בכפר שמכר י''ש שלו להפקיד שהיה מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היי''ש וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו''ם אחר ויקח ממנו יי''ש אחר ואז מותר לישראל זה. ט''ז ועיין שו''ת ח''י סי' מ''א. ומה''ט יש למנוע שלא לקנות מיד א''פ שכר או יי''ש אצל מומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח אע''ג דקי''ל חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לא''פ מפני שהן מחליפין היינו בעובר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא''כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מקרי עוברים להכעיס. ח''י: (יב) ל''מ. משום חומרא דחמץ. עמ''א ח''י: