אָסוּר לְהַאֲכִיל חֲמֵצוֹ (טז) בְּפֶסַח אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר.
אָסוּר לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ''ם לְהַאֲכִילָהּ בִּימֵי הַפֶּסַח, אִם הוּא (יז) יוֹדֵעַ שֶׁמַּאֲכִיל אוֹתָהּ פְּסֹלֶת שְׂעוֹרִים שֶׁהוּא חָמֵץ.
באר היטב
(יז) יודע. ובספק לא חיישינן. ובדיעבד שרי עח''י. דהכריע שמחויב להשליך דמי הנאת אכילתם לים המלח אם נתן בהמתו לגוי לגדלה ולחלק הולדות ביניהם מותר דגוי להנאת עצמו קא מכוין. תשובת פנים מאירות ס''י:
חֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְלַאי פֵּרוּשׁ הַסְּחוֹרָה וּכְלֵי הַחֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַפּוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִים לְשָׁם אֵינָם יְהוּדִים, חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַחַר הַפֶּסַח (א) אָסוּר בַּהֲנָאָה. חֲנוּת שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי וּמְלַאי שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי וּפוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִים לְשָׁם יִשְׂרָאֵל, חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה; כָּךְ הִיא גִּרְסַת רַשִׁ''י וְרַבֵּנוּ הַאי, אֲבָל רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל גּוֹרֵס (ב) בְּהֶפֶךְ.
באר היטב
(א) אסור. ואם נמצא חמץ בדרך מיד אחר פסח ולא ידעינן אם הוא של עכו''ם או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה ב''ח ומ''א ע''ש וע''ס תמ''ו ס''ד. והח''י חולק והעלה אם רוב ישראל אסור ואם מחצה על מחצה וכ''ש ברוב עכו''ם מותר אף באכילה למי שאינו נזהר מפתן וכן כל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה ע''ש: (ב) בהיפך. וכתב הט''ז דבכל גוונא אזלינן לקולא דאין כאן קנס:
באר היטב
(טז) בפסח. ה''ה אחר פסח בחמץ שעה''פ. ח''י: