אָסוּר לְהַשְׂכִּיר (יג) כְּלִי לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּפֶסַח כְּדֵי שֶׁיְּבַשֵּׁל בּוֹ חָמֵץ, אֲבָל מַשְׂכִּיר לוֹ חֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו (יד) חָמֵץ. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהָחֵם חַמִּין בִּכְלֵי חָמֵץ וְלִרְחֹץ בָּהֶן וְכֵן שְׁאָר צָרְכֵי (טו) הֲנָאָה בִּכְלֵי חָמֵץ, וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה).
(א) קְדֵרוֹת שֶׁל חֶרֶס (ב) שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם דַּיְסָא וּמִינֵי קְמָחִים, (ג) מְשַׁפְשְׁפָן הֵיטֵב בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא חָמֵץ נִכָּר בָּהֶם, וּמֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָן לְאַחַר הַפֶּסַח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ. וּמַצְנִיעָן בְּפֶסַח בְּמָקוֹם (ד) צָנוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח, וְטוֹב לְסָגְרָם בְּחֶדֶר וּלְהַצְנִיעַ הַמַּפְתֵּחַ. אֲבָל הֶסֵק שֶׁיַּסִיקֵם בְּאֵשׁ אֵינוֹ מוֹעִיל לָהֶם, וְלֹא לְשׁוּם כְּלֵי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חַמִּין, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הָאוּר אֶלָּא שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתְחִין. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ (ה) בִּכְלִי שֵׁנִי (הַמַּגִּיד פ''ה). וַאֲפִלּוּ אִם יְמַלְּאוּם גֶּחָלִים, דְּחַיְישִׁינָן דִּלְמָא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ שֶׁמָּא פָּקַע (פי' שֶׁמָּא יִתְבַּקְעוּ) וְלֹא עָבִיד לְהוּ הַסָקָה מְעַלְיָא. וּמִיהוּ אִם הֶחֱזִירָן (ו) לְכִבְשָׁן שֶׁמְּצָרְפִין בּוֹ כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁמַּכְנִיסָן לְהֶסֵק גָּדוֹל כָּזֶה וַדַּאי לֹא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ דִּילְמָא פָּקְעֵי, אֲבָל לַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ לֹא. הגה: כָּל כְּלִי הַצָּרִיךְ לִבּוּן אוֹ הַגְעָלָה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ (ז) צוֹנֵן בְּלֹא הֶכְשֵׁר (מָרְדְּכַי ר''פ כָּל שָׁעָה) וְעַיֵּן בְּי''ד סי' קכ''א.
באר היטב
(א) קדירות. לאו דוקא קדירות ה''ה קערות וכלי שני (וה''ה הנשתמש בהם על ידי עירוי) ג''כ דינא הכי: (ב) שנשתמש. כתב או''ה כלל נ''ח דין מ''ג דכלים חדשים שקונים מהשוק אפי' כלי חרס אין צריך לספק בהן שמא נשתמשו בו דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים אבל כלי מתכות שנקני' מן העכו''ם בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים צריכים מספק להגעילן או ללבנם כפי תשמישן. ח''י: (ג) משפשפן. ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר הפסח כדין לא ביער קודם פסח כמש''ל סי' תל''ה: (ד) צנוע. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה יו''ד קומות אסור ב''ח. וכתב ט''ז ומ''א ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב''י ואף אם נשתמש בהם רבו המתירים כמ''ש סי' תמ''ז ס''י (וט''ז הוסיף מאחר דרגילים שם כל השנה לא יבוא לטעות) ומכ''ש באותן שרוב תשמישן בכ''ש או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע''ב ועיין הרדב''ז ח''א סי' ל''ה. וע' יד אהרן: (ה) בכ''ש. (פי' עירה מכ''ר לשני ואח''כ הניח כלי זה לתוכו) ובמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת י''ט יש להקל בכ''ש אם אינו ב''י. ח''י וע' מ''א: (ו) לכבשן. נשאלתי כלי חרס שנשארו אחר שריפה ר''ל אם מותר להשתמש בהם בפסח שידוע שזה יותר מחזרת הכבשן והתרתי ומ''מ הכל לפי הענין: (ז) צונן. היינו דרך קבע שמא אתי להשתמש בו חמין וא''כ אפי' הדיחו תחלה אסור אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה ודרך קבע אפילו בערב פסח אחר זמן איסורו אסור להשתמש בו. עח''י:
כּוּבְיָא, שֶׁהוּא כְּלִי שֶׁעוֹשִׂין (ח) מִלְּבֵנִים וְעָפָר, וְאוֹפִים וּמְטַגְּנִין בּוֹ, וְכֵן תַּנּוּר קָטָן שֶׁקּוֹרִין פירלי'' א הֶסֵיקוֹ מִבַּחוּץ וְאָסוּר לֶאֱפוֹת בּוֹ בְּפֶסַח, דְּאֵין חָמֵץ שֶׁבּוֹ נִפְלָט בְּכָךְ; וְאִם מִלְּאוֹ גֶּחָלִים (ט) מִבִּפְנִים, שָׁרֵי.
באר היטב
(ח) מלבנים. עיין מ''א דלבנים הנשרפין בכבשן כעין שלנו יש להם כל דין כלי חרס. וכת' הח''י אלא דלא חייס עלייהו כ''כ ואפש' דמהני להו הסקה אפי' תוך תנורים שלנו לדעתי. אבל לבנים שנתייבשו בחמה יש להם דין כלי אדמה. (וכלי גללים ואבנים ככלי חרס בשם הטור ואנן לא ק''ל הכי). ע''ש: (ט) מבפנים. אם מתלבן יפה נ''ל:
באר היטב
(יג) כלי. הטעם שרוצה בקיומו שישאר ויתקיי' החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדרה בעודנו ע''ג האור יבקע הכלי אצל האור וא''כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה שהקדירה בלוע מחמץ אסור להשכירה לכתחלה אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ עמ''א. כתב עט''ז אבל ג' או ד' שבועות קודם פסח מותר בכל ענין עיין שם: (יד) חמץ. הסכמת אחרונים דהכא מיירי ששכר סתם ולא מפרש להביא עליו חמץ ע''ש. כתב הב''ח מה שנוהגין במדינת פולין שיהודים שוכרין אוראנד''י מהשררה שיש בו יורות ורחיים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאלץ דאם הישראל מחוייב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו. כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה''ל רוצה בקיומו וע''י מכירה שרי דהיינו שימכור ק''פ לעכו''ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואע''פ שנותן לו העכו''ם אח''כ המדות שרי. ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה ק''פ כמו בסעיף ב'. ואם אין לו עם מי שיתנה ה''ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ''ל וע' ט''ז ומ''א: (טו) הנאה. כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה כגון רחיצה ודוקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ח''י. ורש''ל אוסר רק לחוף הראש. ועיין שו''ת ש''א ס''ו ביהודי שהיה שכיר לשנה על שמירת היין ושכר אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. עיין שם: