הָעוֹשֶׂה עִסָה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ (ה) טַעַם דָּגָן יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח.
אִם לֹא בֵּרְרוּ הַחִטִּים מֵאֲכִילַת (ו) עַכְבָּר, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הגה: וְכֵן אִם לֹא בֵּרְרוּ מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ דָּגָן שֶׁצָּמַח; מִיהוּ צָרִיךְ (ז) לִרְאוֹת שֶׁאֵין בּוֹ כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁשִּׁים כְּנֶגְדּוֹ מִן הַהֶתֵּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ''ק וְת''ה סִימָן קי''ד).
באר היטב
(ו) עכבר. דמעט רוק שבפי עכבר אין מחמיץ חטה קשה ולכן אפילו אין ס' נגדו שרי בדיעבד (ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה דאין כוונתו לבטלו אלא לטחנן) רשב''א ורמב''ן והקשה פר''ח הלא מבטלו ק''פ וכולה היתר הוא. ומסיק הואיל ומערבו על מנת לאכול בפסח הוי כמבטל איסור ע''ש וח''י כתב ע''ש רמב''ן דנשיכת עכבר הוי כמי פירות ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ מ''א וע''ל סי' תס''ו סעיף ד': (ז) לראות. קאי אדגן שצמח. וא''צ לאפותו ק''פ דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ת''ה וב''ח והח''י כתב ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל ק''פ. ומ''מ ודאי דמותר לבשל מן אותן המצות תוך הפסח ע' מ''א בסימן תנ''ח ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהני ביטול אפילו לאפות ק''פ כמבואר לקמן סימן תס''ז. ח''י:
הַחִטִּים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם (ח) מַצַּת מִצְוָה טוֹב לְשָׁמְרָן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶם (ט) מַיִם מִשְּׁעַת קְצִירָה, וּלְפָחוֹת מִשְּׁעַת טְחִינָה. וּבִשְׁעַת הַדַּחַק מֻתָּר לִקַּח קֶמַח מִן (י) הַשּׁוּק.
באר היטב
(ח) מצת מצוה. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא''כ שאר מצות א''צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפילו שימור דלישה ואפייה ג''כ לא בעינן כמבואר בש''ס ובפוסקים מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת ליש': (ט) מים. אם העכו''ם שלקח ממנו החטים אמר שרחץ אותם אי מהימן ליה אסורי' עמ''א סימן תס''ז ס''ק ג' וע''ש בח''י: (י) השוק. דלא מחזקי' איסורא שמא נגע במים ונראה דאפי' במקום שנוהגי' ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ ט''ז. אכן בתצ''צ סי' ל''ב החמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתית' אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה עמח''צ דמי ע''ש (ואם המוכר מביא לבית ישראל מותר דכל דפריש כו'. ועיין פר''ח) וכ''כ המ''א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילין לרחוץ החטין ושוהין אותן במי' אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ''ש סי' תס''ז ס''ב וכ''פ כל חכמי פראג ע''ש ובח''י כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ''ש מן הנחתומים שאין ליקח מהם אבל מותר ליקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים ע''ש הטעם ושמעתי שגם בימי מוח''ז הגאון מהר''ש ז''ל היה פ''א דחוק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג''כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר בפרט במצה שאינ' של מצוה כמ''ש ס''ק ח'. וכתב הט''ז דבמקום שטוחנין החיטים ברחיים שטוחנין המלצי''ן אפי' בשעת הדחק אסור כי חמץ גמור הוא והח''י כ' עליו לעד''נ דבשעת הדחק אף כה''ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי''ן ונתערב. ודאי דנתערב ונתבטל ק''פ. מ''מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל ק''פ. והח''י מביא ראיה כשנפל פרורי פת בקמח דמהני ליה הרקד' ע''ש:
באר היטב
(ה) טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא''פ: