(יא) ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב''ם שבוללין החטים במים. והערוך פי' לתת שרייה ולפי שאין אנו בקיאין בלתית' לכן אסרו הגאונים. ומ''מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש''ס מותרין החטים בלתית' כל שאינו קרוב להתבקע כמ''ש סי' תס''ז סעיף ט' והיינו דוקא בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר ח''י. וכתב הט''ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה: (יב) שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכיכי אף מדינא דש''ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע משא''כ בחטים כמ''ש בס''ק י''א ח''י. ושיפון מין שעורים לענין זה. מ''א:

(יג) השנה. ה''ה בנותן בו פעם אחד אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמש''ל סי' תנ''א ס''ק ל''א: (יד) ומכבסים. כתב הט''ז וטוב לקנות חדשים ע''ש ועח''י:

(טו) בהמה. כי הקמח נתחמם בזיעת הבהמה ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת. מ''א ע' ח''י: (טז) שקין. ואם עבר והניח השקין זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה ח''י ועמ''א ס''ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדיעבד. ח''י וכ''כ נ''צ: