אֵין לָשִׁין אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ, בֵּין שֶׁהֵם מֵי בּוֹרוֹת וּמַעְיָנוֹת, בֵּין שֶׁהֵם מֵי נְהָרוֹת, וְשׁוֹאֲבִין אוֹתָם מִבְּעוֹד יוֹם סָמוּךְ (א) לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה), אוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאֵין לָשִׁין בָּהֶן עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ. וִיכוֹלִים לִשְׁאֹב יוֹם אֶחָד לְיָמִים הַרְבֵּה; וְאִם הַזְּמַן חַם יַנִּיחֵם בְּמַרְתֵּף שֶׁהוּא קַר. וְאִם הַזְּמַן קַר, יַנִּיחֵם בַּאֲוִיר כִּי הַמַּרְתֵּף הוּא חַם. וְצָרִיךְ לְהַשְׁכִּים וּלְהַכְנִיסָם לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁיִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן. הגה: וְאִם לֹא הִכְנִיסָם בַּהַשְׁכָּמָה, אִם לֹא עָמְדוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהֻחַמּוּ, (ב) אֵינוֹ מַזִּיק. וְיוֹתֵר טוֹב לְהַעֲמִידָם תַּחַת הַתִּקְרָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לְהַכְנִיסָם בַּהַשְׁכָּמָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). וּכְשֶׁמּוֹלִיךְ הַמַּיִם תַּחַת אֲוִיר הָרָקִיעַ, יֵשׁ (ג) לְכַסּוֹתָן (ת''ה סִימָן קט''ו בְּשֵׁם סְמַ''ג וּסְמַ''ק וּמַהֲרִי''ק). כְּשֶׁחָל פֶּסַח בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לִשְׁאֹב הַמַּיִם אוֹר י''ג, דְּהַיְנוּ (ד) בְּלֵיל ה' (מָרְדְּכַי ספ''ק דִּפְסָחִים). לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִשְׁאֹב מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הַבְּאֵרוֹת (אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי); אֲבָל כְּשֶׁהַנְּהָרוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים וּגְשָׁמִים טוֹב יוֹתֵר לִשְׁאֹב מִן הַבְּאֵרוֹת (מַהֲרִי''ו). וְאֵין לִשְׁפֹּךְ מַיִם שֶׁלָּנוּ מִכֹּחַ מֵת אוֹ תְּקוּפָה הַנּוֹפֶלֶת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה); וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְכַתְּחִלָּה לְהָשִׂים בָּהֶם (ה) בַּרְזֶל. גַּם אָסוּר לִשְׁאֹב מַיִם עַל יְדֵי (ו) אֵינוֹ יְהוּדִי לְמַצּוֹת שֶׁל מִצְוָה; וְאַף לִשְׁאָר מַצּוֹת, יִשְׁאַב יִשְׂרָאֵל (מָרְדְּכַי וּמַהֲרִ''י ברי''ן וּמַהֲרִי''ל), אִם אֶפְשָׁר. וְנוֹהֲגִין לִטֹּל מַיִם (ז) מְיֻחָדִים לְמַצָּה שֶׁל מִצְוָה. וְנוֹהֲגִין לִקַּח כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג; אֲבָל בְּשֶׁל עֵץ, אֵין לְהַקְפִּיד (כָּל בּוֹ).
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּיִם הַמְכֻנָּסִין (ח) בסיסטירנ''ה, מֻתָּר לָלוּשׁ בָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁאִיבָתָן; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, אִם לֹא בִּשְׁעַת (ט) הַדַּחַק.
באר היטב
(ח) בסוסטירנ''ה. והוא מה שקורין בלשון הש''ס דות דהוא מים מכונסין בבנין שבקרקע שהבנין מפסיק בינו להקרקע וגם מלמעלה הוא מכוסה דהוי כאלו הן שאובין ואין לדמות לזה מה שאנו קורין רע''ר קאסטין בל''א אע''פ שהוא מכוסה למעלה אין לשאוב ממנה להשתמש בהם סמוך לשאיבתו משום דכל שעה ורגע זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותם כמו שאר מים ולשאוב בזמנו מותר לשאוב תחת הצינור או מה שקורין בל''א רע''ר כמו מהנהר או הבאר שנמשך ממנו וכן מהקסטין עצמו אם הוא מכוסה. ח''י: (ט) הדחק. ואם יש לו מים שאובין שלנו בתוך ביתו יקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו ביום או בלילה ח''י ע''ש. ובהלק''ט ח''א סי' צ''ז מיקל במי הגשמים שנקלטו מהאויר בלילה:
אֵין לָלוּשׁ בְּמַיִם חַמִּין אֲפִלּוּ לֹא נִתְחַמְּמוּ אֶלָּא בַּחַמָּה, וְלֹא בְּמַיִם הַגְּרוּפִים מִדּוּד גָּדוֹל (י) שֶׁנְּחָשְׁתּוֹ עָבָה, וְתָלוּי עַל מְקוֹם הָאֵשׁ וּמַיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ (יא) פּוֹשְׁרִים, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין הָאֵשׁ תַּחְתָּיו, וְאִם עָבַר וְלָשׁ בֵּין בְּאֵלּוּ בֵּין בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ, אָסוּר. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַתִּירִין בְּלָשׁ בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשׁוֹגֵג מֻתָּר, וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם. הגה: וַאֲפִלּוּ בְּלֹא דַּחַק יֵשׁ לְהַתִּיר אִם עָבַר (יב) בְּשׁוֹגֵג וְלָשׁ בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ (ר' יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף).
באר היטב
(י) שנחשתו. פירש''י שהשוליים עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס מ''א. כתב בהגמ''נ ר''י הלבן לא היה מניח ללוש במים שהיו בכלי נחושת שמחמם המים והיה מעשה ואסרו שאר הרבנים כמו כן. מיהו נוהגין ללוש בכלי נחושת וכ''מ בכנה''ג ועח''י ס''ק י'. וכתב א''ז מעשה בא לפני זקני ז''ל באחד ששם מי המצות בבית החורף חם ושאל אם היה הכלי חם כשלקחו ממנו ואמר לא והתיר: (יא) פושרים. דהיינו כחמימות הרוק ומבואר בטור וב''י דבהנאה מותר לכ''ע אף בלש בחמין: (יב) בשוגג. ואין לו עיסה אחרת עמ''א. וכתב ט''ז דבלילה ראשונה יש לסמוך כדי שלא יבטל מצות עשה דאכילת מצה אבל לא שאר ימים אלא יאכל דברים אחרים. (ומשמעות ח''י להיפך דלמצת מצוה עכ''פ לא יקחנו ע''ש):
באר היטב
(א) לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בין השמשות ממש ולפי שאין הכל יודעין לכוין שיעור בה''ש לכן שואבין אותן סמוך לבה''ש אחר שקיעת החמה. (טרם זריחת הלבנה) ובדיעבד אם שואבן בעוד יום או ששואבן אחר תחילת הלילה נראה מדברי האחרונים שיש להקל ללוש בהם אחר י''ב שעות ובתשובת מ''ע סי' ל''ב כתב דאין להקל אלא אם כן בשעת הדחק או הפ''מ. וע' בט''ז שכתב שיותר טוב לאחר השאיבה מלהקדי'. אכן מהרי''ל כתב להיפך וז''ל יותר טוב להקדים קצת משיאחר ע''ש ונראין דבריו וכן משמעות המ''א. ח''י: (ב) אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש. ב''י ומ''א: (ג) לכסותן. ודוקא כלי חרס ועץ וכהאי גוונא מהני כיסוי אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי. ח''י ע''ש: (ד) בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ''ש ואין יכולין לשאוב במ''ש ולא בערב שבת שצריכין לשאוב בין השמשות ואין שבת מכינה לי''ט (ואי לאו משום הכנה ודאי דמותר דכל שבות ל''ג בה''ש) לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' ב''י וא''כ אף האופין ביו''ט שני אסורין לשאוב בין השמשות ביו''ט דאין י''ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי''ד. ונ''ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע''ש מבעוד יום ערסי' זה. או יצוה לעכו''ם לשאוב בה''ש עסי' ש''ז. או יקח מים השאובין בביתו אע''פ שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא''א בע''א. מ''א וע' ח''י: (ה) ברזל. ויקח ברזל חדש או נקי ויתלה במשיחה תוך המים אבל לא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם המים. ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם. ד''מ מ''א. וכתב הט''ז נ''ל דבשאר לילות אם לא שם בתוכו ברזל לשמור מפני התקופה יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים מה שאין כן במים אלו של מצת מצוה אסור לשפוך דנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע ע''ש ועח''י נוהגין לסנן המים מהרי''ל. כתב מט''מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהיה בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ''ש סימן תס''ב. (וכן אין ליקח כלי נחושת מ''א ולא ראיתי נוהגין כן) ונ''ל דעל ידי הגעלה שרי. מ''א: (ו) עכו''ם. היינו לכתחלה: (ז) מיוחדים. ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה מהרי''ל ומהרי''ו וכתב עוד מהרי''ל דיש נוהגין ליטול מים מיוחדים לכל לילה בפ''ע: