(ח) אפייתן. וב' לילות הראשונות נהגו איסור גם בזה משום גזרה דמצה עשירה ח''י. ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מ''פ דלא כע''ש:

(ט) פחות. וט''ז ומ''א כתבו דיפריש בלא ברכה וילוש כשיעור ועח''י:

(י) ביין. וכתבו האחרונים בשם הרשב''ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע''י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי''ט ומהרי''ט וח''צ בתשובתו סימן ק''א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע''ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ''א שהניח בצ''ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע''ד וכה''ג אי מקרי מ''פ כיון שנשתנה טעמו ע''י בישול. וט''ז הביא מעשה פ''א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע''ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס''ז ס''ק י''ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל''ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא''ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח''פ ובתצ''צ סי' קכ''ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע''ש וכ''כ המ''א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח''כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא''א לסוחטן לגמרי ע''כ. אבל הפר''ח ס''ס תס''ז דעתו להחמיר כדברי השל''ה ועיין ב''י סי' צ''ט. נשאלתי על לעקו''ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו''ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע''ש: (יא) מים. תימה דבס''ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח''י מה שתירצו: