כַּרְמֶל שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר וְטוֹחֲנִין אוֹתוֹ, אֵין מְבַשְּׁלִים הַקֶּמַח שֶׁלּוֹ בְּמַיִם שֶׁמָּא לֹא נִקְלָה בָּאוּר (ב) יָפֶה, וְנִמְצָא מַחְמִיץ כְּשֶׁמְּבַשְּׁלִים אוֹתוֹ, וְכֵן כְּשֶׁמּוֹלְלִין הַקְּדֵרוֹת (ג) הַחֲדָשׁוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁנּוֹתְנִים קֶמַח לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל לְהַקְפּוֹת, אֵין מְבַשְּׁלִים בָּהֶם אֶלָּא מַצָּה אֲפוּיָה שֶׁחָזְרוּ (ד) וְטָחַנּוּ אוֹתָהּ.
חַרְדָּל אוֹ שְׁאָר מִינֵי טִבּוּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם (א) מַיִם, אֵין נוֹתְנִין בָּהֶם קֶמַח; וְאִם נָתַן לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יַשְׁהֶנּוּ שֶׁמָּא יַחְמִיץ, וּבִשְׁאָר מִינֵי טִבּוּלִין כֵּיוָן שֶׁאֵינָם חַדִּין כְּמוֹ חַרְדָּל, וַדַּאי הֶחְמִיץ וְצָרִיךְ לְשָׂרְפוֹ אִם הוּא אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ. הגה: וְהַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חַרְדָּל כְּלָל בְּפֶסַח, אֲפִלּוּ (ב) נִתְעָרֵב קֹדֶם פֶּסַח, דְּהָוֵי כְּמִינֵי קִטְנִיּוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ אִסּוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי רפ''ה וְת''ה סִימָן קי''ג).
באר היטב
(א) מים. דאי לאו הכי הוי מי פירות ואינם מחמיצין אפילו הם דברים חמוצין בעצמן כמ''ש סימן תס''ב ס''ק א': (ב) נתערב. פי' שעושין אותו עם יין וכותשין אותו וטוחנין אותו ואינו ניכר ת''ה. ויין שהושם בו חרדל בעודו חדש שמעמידו במתיקתו התיר רש''ל (ומהרי''ל אוסר דהוי דבר המעמיד ואפשר להשהותו נמי אין מתירין עיין ח''י) להשהותו בבית ולא לשתות. וט''ז כתב בשם רוקח שאוכלין חרדל בפסח רק שלא יהא טחון בקערה של חמץ ע''ש:
אֵין שׁוֹרִין מוּרְסָן לְתַרְנְגוֹלִים (א) בְּשׁוּם פָּנִים, וְלֹא (ב) חוֹלְטִין. הגה: וּכְשֶׁנּוֹתְנִים לָהֶם שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים לֶאֱכֹל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִיכָם בְּמָקוֹם (ג) לַח שֶׁיָּבוֹא לִידֵי חִמּוּץ (מַהֲרִי''ו).
באר היטב
(א) בשום. אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהותו אפילו רגע א' כמ''ש סי' תנ''ט ס''ב: (ב) חולטין. לפי שאין אנו בקיאין בחליט' כמ''ש סימן תנ''ד ס''ג וכ' בת' א''ש סי' כ''ז דמי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל''א היבן מוטיר שרפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו דאם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה דמותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע''י עכו''ם יעשה ואם א''א ירתיח המים היטב ואח''כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ על ידי חליטה. ואם אפשר לעשות במ''פ יעשה דאז אינו מחמיץ עכ''ל. ועיין סי' שכ''ח סי''ג ובט''ז שם סעיף קטן ו': (ג) לח. אף קודם פסח יש ליזהר בזה שמא יחמיץ וישאר שם תוך הפסח ועיין כנה''ג:
באר היטב
(ב) יפה. ודוקא בכרמל חייש הרמב''ם לזה אבל בקמח הקלוי פסק הרמב''ם בפ''ה דמותר לבשל לכתחלה. אכן המחבר שסיים כאן אלא מצה אפוי' וכו' מכלל דס''ל דבכל ענין אסור הקלוי ועי' במ''א שכ' וז''ל וצ''ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש''י מתיר לכתחלה ונ''מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ''ש ססי' תנ''ט ואח''כ נתנוהו לרוטב ומ''מ נ''ל דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח להאור עכ''ל. וכתב הח''י דבכרמל הקלוי יש לאסור אפילו בדיעבד אך בקמח הקלוי כיון דלדעת הרמב''ם מותר אפילו לכתחלה אפשר לסמוך דיעבד ולהתיר בהנאה או להשהותה עד אחר פסח ע''כ. ועיין בס' בני חייא בסי' תנ''ג: (ג) החדשות. וב''י פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדירה ע' יד אהרן: (ד) וטחנו. ובקושטנטינא נוהגין איסור לטגן דגים במצה אפוייה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר עכנה''ג שהאריך: