(כ) וכן נוהגין. הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיסה בכל ענין שאינו נ''ט בצונן ע''ש והט''ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ''מ בעיסה שע''י התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפירורין. וכן העלה הא''ז ושכן מסקנת הב''ח ומהרש''ל עיין מ''א וט''ז. וכתב הח''י ומ''מ נ''ל לפי מ''ש לעיל דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה''מ. א''כ כ''ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין והמיקל אף באכיל' לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקעו יש להקל בצונן בה''מ ע''ש: (כא) הית'. פי' דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם. וכתב המ''א דאם החטה היה מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א''כ ודאי שהיתה במים ובעיסה א''כ יש לאסור כל העיסה ומ''מ אי איכא למתלי שהיתה בלוע ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה תלינן והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. וכתב עוד במ''א דהא דאמרי' כאן נמצא כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכ' לחתי' אבל מזמן לזמן בחד' חתיכה מחזקינן איסורא. כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה מקודם וגם אין לומר דהוי ס''ס. דשמא לא נתחמצה הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק וכ''פ הט''ז בס''ק י''ד ע''ש ועיין פר''ח י''ד סי' מ''א ס''ק י''א. ובתשובת צ''צ סי' מ''ג. ובתשו' פנים מאירות סי' ט''ו. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' י''ז וסי' י''ט. כתב בתשובת מהר''ם מלובלין סי' ע''ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתי' הכרוב שבחביות דאמרינן כאן נמצא כאן היה עכ''ל וכתב המ''א אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות דהוי מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסור' כמ''ש ועיין סעיף קטן כ''ה במ''א שכתב ואם סלקוהו למקום אחר ונמצא ע''ג חטה אמרינן עתה נפלה דהוי ממקום למקום עס''ק למ''ד: (כב) נטילה. אפילו במצה אפויה ואפילו איכא ששים בעינן כדי נטילה:

(כג) מלגו. סתם מליגה הוא בכלי שני רוקח. ועיין סי' תמ''ז סעיף ג' בהג''ה. ואפשר כאן מטעם עירוי אתי עליה ולא קראה המרדכי כ''ש אלא משום הקערה ולדינא אם היס''ב אסורה דהא בחמץ בה''פ אוסרין אפי' בצונן. ח''י: (כד) בקועה. מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינו בקועה אפשר משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח''כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט''ז כתב דהרב אזיל לשיטתו לאסור אפילו אינו בקוע' כל שנתרככה אך כאן מותר למכור לעכו''ם באינו בקועה דהוי ס''ס שמא לא נתחמץ ושמא אח''כ נפלה דלא מחמרינן אלא בחד ספיק' כההיא דסעיף ט' ע''ש. והח''י מקיל אפי' בהאי דסעיף ט' למכור לעכו''ם עיין סעיף קטן י''ח: (כה) התרנגולת. דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ''ש ס''ק כ''א אבל במקום אחד כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפל ועח''י: (דהורע חזקת התרנגולת שבודאי היתה במים מחומצים ומטעם זה אוסר הרוקח מצה [אפויה] שנמצא בה חטה וא''י אי נתחמצה (באיזה) [בעודה] עיסה א''ל. והתיר שארי מצות. (ח''י) [ט''ז] ע''ש): (כו) שאוסר. עמ''ש בס''ק כ': (כז) נפלה. וז''ל ב''י ורי''ו כתב בשם הרשב''א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כ''נ וכאן היה עכ''ל. והקשה המ''א מדברי הרשב''א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה ומסיק לכן נ''ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח''כ הדיחוהו בכלי צונן ואח''כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמו לזה כתב דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלים לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש''ל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ''א עכ''ל. וצ''ל דמ''ש דבמצה הוי מזמן לזמן כמש''ל דמיירי שנשאר בידו עיסה כמש''ל ס''ק כ''א דאל''כ הוי ממקום למקום ודו''ק: (כח) ספיקא. שמא עתה נפלה ואת''ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה ועמ''א: (כט) התרנגולי'. וכ' המ''א לאו דוקא תרנגולים אלא ה''ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול. ובע''ש כתב דלרבות' נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ''ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח''כ נפל' גם איכא עוד לספק שמא ס''ל כמ''ד דאינו נ''ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב''ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב עמ''א. והעיקר כדעת הרב וכן הסכמת הא''ז והט''ז בפרט אם החט' אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמש''ל ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב''ח והאחרונים: (ל) דרבנן. כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו''ם שהביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ''ל וכתב הט''ז דברים אלו אין להם פירוש ונראה שיש טעות סופר וצ''ל כשלקחו מים מהבאר והכוונה היא ששאבו מים תחלה מהבאר לבשל ואח''כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממיל' בישל במים חמוצים בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרים אבל התבשיל מותר כי העכו''ם השואב לדלי נתן החמץ בשעה ההיא אבל אותו חמץ לא היה בבאר כלל. ותימה על הב''י שהעתי' ולא הרגיש בזה ואיך שיהיה קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אסור ואפשר דס''ל כרשב''א דס''ל גם בצונן אוסר אבל אנן ס''ל כהרא''ש והטור דאין אוסר בצונן ונראה דאם שרה החמץ במים צוננים מעת לעת דאסור לכ''ע דכבוש הוי כמבושל עכ''ל. וכ''כ ב''ח ורש''ל. מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול. התרנגול יש להתיר מכח ס''ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת''ל שהיה קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע''כ היה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ''מ נ''ל דהמצה מותרת ג''כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת ומ''מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה ועוד נ''ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקינן איסור' ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא''כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש''ל דמזמן לזמן מחזקינן איסור' דשמא היה בקער' בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס''ס ספק היה במצה ואת''ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס''ס וא''כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע''פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לאו. ומיהו אם טלטלו הקער' ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ''א: (לא) שנשרה. עיין מ''א ובח''י:

(לב) יומא. אבל אם אינו ב''י אף המי הגעל' עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינו ב''י כמבו' בסי' תנ''א. ח''י: (לג) הפסח. והב''ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטלו בס' ואע''ג דהוי ג''כ נ''ט בר נ''ט דהיתרא מ''מ אין להשתמש באותו מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים וכ''כ בי''ד סי' צ''ה וט''ז כ' לענ''ד נראה דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דמים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא''כ ששאב ממנו מקודם כמה פעמים שע''י כך מתערב ע''ש. (ומדמ' ללא ניער וכיסה בי''ד סי' צ''ב ע''ש) והח''י כתב דאין לאסור בדיעבד אע''ג דלא נתבטל מ''מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ''ט בר נ''ט דהיתרא ואין לאסור בדיעבד ע''ש: (לד) שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב. ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכ' המחבר סעיף י''ב אם אסור בצונן תוך הפסח וע''ל ס''ק כ' וס''ק למ''ד מש''ש ועיין ח''י. כתב הט''ז פעם אחד הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע''ד לשתות ונמצא בו חטה אחת אמרתי דאין אוסרת בצונן אע''ג שהיא נתחמצה ואע''ג שכ' בש''ע סי''ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה דצונן אינו נותן טעם כלל ואף בפסח מותר וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשעה שהיה הדבש רותח דא''כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע''ג דהחטה עדיין בתוכה מ''מ צונן הוא בעת ההיא ואין נותן טעם עכ''ל. וקשה דשמא כבוש בתוכו מעת לעת כמ''ש בס''ק ל'. וצ''ל שהמעשה היה ליל ראשון דפסח ודוק: