וְקֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית מֻתָּר לֶאֱכֹל מַצָּה (ד) עֲשִׁירָה. הגה: אֲבָל מַצָּה שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ בַּלַּיְלָה, אֲסוּרָה לֶאֱכֹל כָּל (ה) יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר (רַ''ן פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּשֵׁם הַרַמְבַּ''ם וְהַמַּגִּיד פ''ו). (ו) וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁמְּסַפְּרִין בַּלַּיְלָה מִיצִיאַת מִצְרַיִם, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ (ת''ה סִימָן קכ''ה). וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חֲזֶרֶת בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל מָרוֹר (ז) לְתֵאָבוֹן (תא''ו נ''ה ח''ג), וְכֵן בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל בְּלֵיל שֵׁנִי לְתֵאָבוֹן. וְכֵן נוֹהֲגִין קְצָת לְמַעֵט בַּאֲכִילַת מַצָּה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מֵהַאי טַעֲמָא (כָּל בּוֹ). וְיֵשׁ מַחְמִירִין עוֹד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת, כְּדֵי לֶאֱכֹל הַחֲרֹסֶת לְתֵאָבוֹן, וְאֵין לָחוּשׁ לַמִּנְהָג הַהוּא. וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לְפָרֵר אוֹ לִשְׁבֹּר הַמַּצּוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, שֶׁלֹּא לָבֹא לֶאֱכֹל מֵהֶם (מַהֲרִי''וּ), וְאֵין לָחוּשׁ גַּם לָזֶה. מַצָּה שֶׁנֶּאֱפָה כְּתִקְנָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְפָּרְרָה (ח) וְנִלּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן, אֵינָהּ נִקְרֵאת מַצָּה עֲשִׁירָה וַאֲסוּרָה לְאָכְלָהּ בְּעֶרֶב פֶּסַח (מהרי''ו).
אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית וּמָשְׁכָה סְעוּדָתוֹ עַד הַלַּיְלָה, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּתוֹת וּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רע'' א (סָעִיף ו'). וּמִצְוָה (ט) לִרְחֹץ וּלְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר''ס וְרס''ב.
באר היטב
(ט) לרחוץ. אחר חצות ילך לבית המרחץ ויטבול ואחר תפלת המנחה יעסוק בדיני קרבן פסח ובשל''ה העתיק מסדה''י מה שילמוד כל אדם. כ' רש''ל אין מברין האבל בער''פ:
יִהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי לֶאֱכֹל מִיָּד (א) כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ; וְאַף אִם הוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, יָקוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוָה לְמַהֵר וְלֶאֱכֹל בִּשְׁבִיל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ, אֲבָל לֹא יֹאמַר קִדּוּשׁ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
באר היטב
(א) כשתחשך. ע' י''א:
באר היטב
(ד) עשירה. ואם נילושה במי פירות עם מים ג''כ הוי מצה עשירה ואין יוצאין בה ח''י ומ''א ע''ש. וע''ל סי' תס''ב ס''ק ג': (ה) יום י''ד. אבל בליל י''ד מותר ר''ן והב''ח והח''י וא''ז. ובשכנה''ג כתב דרבים נוהגים שלא לאכול מר''ח ע''ש. וכתב המ''א דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלו בער''פ כל היום דשמא מצה היא עססי' תס''א: (ו) וקטן. והוא הדין קטנה. מ''א: (ז) לתיאבון. ואין למנהג זה טעם. ע''ת: (ח) ונילושה. אבל מפוררת ונתבשלה מותר לאכול ומברך במ''מ דהוי מעשה קדירה ונימוח. מהרי''ל עמ''א ובח''י: