מְבִיאִין לִפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת קְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה מַצּוֹת וּמָרוֹר וַחֲרֹסֶת וְכַרְפַּס אוֹ יָרָק (ה) אַחֵר וְחֹמֶץ אוֹ (ו) מֵי מֶלַח וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר (ז) לַחֲגִיגָה, וְנָהֲגוּ בְּבָשָׂר וּבֵיצָה. הגה: (ח) וִיסַדֵּר הַקְּעָרָה לְפָנָיו בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ הַכַּרְפַּס יְהֵא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל וְהָחֹמֶץ סָמוּךְ לוֹ יוֹתֵר מִן הַמַּצָּה, וְהַמַּצּוֹת מִן הַמָּרוֹר וְהַחֲרֹסֶת, וְהֵם יִהְיוּ יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלָיו מִן הַבָּשָׂר וְהַבֵּיצָה (מַהֲרִי''ל). וְהַבָּשָׂר נָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה (ט) זְרוֹעַ, וְנָהֲגוּ שֶׁהַבָּשָׂר יִהְיֶה צְלִי עַל הַגֶּחָלִים וְהַבֵּיצָה תִּהְיֶה מְבֻשֶּׁלֶת. וְהוּא הַדִּין (י) צְלוּיָה, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּעִירֵנוּ.
אֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁיּוֹצֵא בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ, (יא) חַזֶּרֶת, עֻלְשִׁין, תָּמְכָא, חַרְחֲבִינָא (פֵּרוּשׁ מִינֵי עֲשָׂבִים מָרִים), מָרוֹר; וְיוֹצְאִים בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶם וּבְקִלְחָן, אֲבָל לֹא (יב) בַּשֹּׁרֶשׁ, אֶלָּא שֶׁבֶּעָלִין אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא אִם כֵּן הֵם לַחִים, וּבַקְּלָחִים יוֹצְאִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁים, וְלֹא שְׁלוּקִים וְלֹא מְבֻשָּׁלִים; וְכֻלָּם מִצְטָרְפִים (יג) לְכַזַּיִת, שֶׁהוּא הַשִּׁעוּר שֶׁלָּהֶם, וְעִקַּר הַמִּצְוָה בַּחֲזֶרֶת. וְאִם אֵין לוֹ חֲזֶרֶת, יַחֲזֹר אַחַר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, כְּפִי הַסֵדֶר שֶׁהֵם שְׁנוּיִים. הגה: וְאִם אֵין לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַיְרָקוֹת, יִקַּח לַעֲנָה אוֹ שְׁאָר יֶרֶק (יד) מַר, (אָגוּר). וַחֲרֹסֶת יַעֲשֶׂה עָב, זֵכֶר לַטִּיט, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין בּוֹ מְעַט (טו) חֹמֶץ אוֹ יַיִן אָדֹם זֵכֶר לַדָּם, (טוּר). וְעוֹשִׂין הַחֲרֹסֶת מִפֵּרוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ בָּהֶם יִשְׂרָאֵל (תּוֹסָפוֹת פ' ע''פ) כְּגוֹן, תַּפּוּחִים, תְּאֵנִים, אֱגוֹזִים, רִמּוֹנִים, שְׁקֵדִים; וְנוֹתְנִין עָלָיו תַּבְלִין, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וְזַנְגְּבִיל הַדּוֹמִים (טז) לַתֶּבֶן שֶׁהָיוּ מְגַבְּלִין בּוֹ הַטִּיט (טוּר).
באר היטב
(יא) חזרת. הוא לאטי''ך עולשין הוא קורבי''ל תמכא הוא קרי''ן. ונתפשט המנהג ליקח הקרי''ן למרור ומברכין על העלין. והקלח נוטלין לכריכה. ובתשובת חכם צבי סי' קי''ט כתב החזרת השנויה במשנתינו היא הירק הנקרא בל''א סאלט ובלשון ספרד סאלט' ויש בו הסימנים האמורים בגמ' ומפני שבארצות אשכנז אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו למרור ולוקחין הקרי''ן שהוא תמכא ונפיק מיניה חורבה שאינם יכולים לאכול אפי' חצי זית מחמת חורפיה ומבטלין מצות מרור עכ''ל ע''ש. וכן שמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היי''פ שלטי''ן ואוכלין אותו זה המין למרור ועיין ח''י: (יב) בשורש. פי' שרשים קטנים שמתפצלים לכאן ולכאן אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. מהרי''ו ועיין ט''ז: (יג) לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד הריוח שבין העלים כמ''ש סי' תפ''ו ויש ליזהר בזה דאל''כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילתו ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א''א לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו אף אם יכאוב עליו לקיים מצות חז''ל כמש''ל סי' תע''ב ס''י: (יד) ירק מר. אף שא''א בענין אחר על כל פנים אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתני' וכן הסכמת הש''ך והמ''א. ח''י: (טו) חומץ. ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע''ש ואם שכח יש לעשות ע''י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח''כ ישים בו החרוסת כמש''ל סי' שכ''א סעיף י''ו וכ''כ המ''א וע''ש בט''ז ס''ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע''י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה. ח''י: (טז) לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב''י:
(יז) נוֹטֵל יָדָיו לְצֹרֶךְ טִבּוּל רִאשׁוֹן וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, וְיִקַּח מֵהַכַּרְפַּס (יח) פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וּמְטַבְּלוֹ בְּחֹמֶץ, וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. וְיִקַּח מַצָּה הָאֶמְצָעִית וְיִבְצָעֶנָּה לִשְׁתַּיִם, וְיִתֵּן חֶצְיָהּ לְאֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין לְשָׁמְרָהּ (יט) לַאֲפִיקוֹמָן, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ תַּחַת הַמַּפָּה, וְחֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי יָשִׂים בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת וְיַגְבִּיהַּ (כ) הַקְּעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַמַּצּוֹת וְיֹאמַר: (כא) הָא לְחָמָא עָנְיָא, עַד מַה נִּשְׁתַּנָּה. הגה: וְיֹאמְרוּ בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּבִינִים הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים, אוֹ יְפָרֵשׁ לָהֶם הָעִנְיָן וְכֵן עָשָׂה ר''י מלונדרי כָּל הַהַגָּדָה בִּלְשׁוֹן לע''ז, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים. (כָּל בּוֹ וּמַהֲרִי''ל). וְאָז יְצַוֶּה (כב) לַהֲסִירָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וּלְהַנִּיחָם בְּסוֹף הַשֻּׁלְחָן כְּאִלּוּ כְּבָר אָכְלוּ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַתִּינוֹקוֹת (כג) וְיִשְׁאֲלוּ.
באר היטב
(יז) נוטל. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה וכתב הט''ז ומכאן יש תוכחת מגול' לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ''פ ה''ל להזהר ג''כ בימי התשובה אלא שאין כאן אלא חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ''ל והל''ח בפכ''ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שהתוספות סוברים כן וכ''כ המ''א סי' קנ''ח ע''ש והא דנוטלין בליל זה הוא כא' משאר שינוים שעושין בליל זה כדי שישאלו. ח''י: (יח) פחות. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונ' טור לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה. ט''ז ומ''א ח''י: (יט) לאפיקומן. והחלק הגדול יטמין. אחרונים. גם ראוי לכורכ' במטפחת ולהניח בין הכר והכסת וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיה בתוך המפה וישלשל לאחוריו וילך כמו ד' אמות ויאמר כך היו אבותינו הולכים משארותם צרורות בשמלותם רש''ל. ועח''י סי' תע''ב ס''ק ב' טעם למנהג שהתינוקות לוקחים האפיקומן: (כ) הקערה. עם כל מה שעליה וא''צ להסיר התבשילין. טור: (כא) הא לחמא. וי''א הא כלחמא עמ''א. וכתב מהרש''ל סי' פ''ח לאומרו בקול רם: (כב) להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום שאין היכר לתינוקות בזה שיודעים דאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך האכילה. מ''א: (כג) וישאלו. ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר. מהרי''ל:
באר היטב
(ה) אחר. שטובים חי ומבושל שמברכין עליו בפה''א כמ''ש סי' ר''ה ונוהגין ליקח מה שקורין פיטירזיל''ן. וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו''ן ס' פרך כלו' ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל''א איפ''ך וכ''כ אחרונים ועמ''א: (ו) מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע''ש ואם לא עשה מע''ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמ''ש בסי' שכ''א ט''ז. וכתב המ''א ונ''ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקער': (ז) לחגיגה. אפי' חל ע''פ בשבת. וע' בהרא''ש מ''ש בשם מהר''י מאורלינש ומהר''י מקורבי''ל שדבריה' הם הפך הגמ' וע' יד אהרן בזה: (ח) ויסדר. סדר הקער' של האר''י מועתק מס' עץ החיים וז''ל סדר הקער' של השמורות יהיו כסדר הזה והוא שתקח ג' מצות שמורות ותניח הכהן למעלה ואחריו לוי ולמטה ממנו הישראל שהם כנגד ג' מוחין דאבא עילאה ואחר כך תקח מרור וכרפס וחרוסת וב' מיני תבשיל זרוע של טלה צלויה וביצה מבושלת ותניח אלו הה' דברים למעלה על הג' מצות דהיינו זרוע שהי' חסד בימין שלך וביצה שהיא גבורה בשמאל שלך מרור שהוא רומז לת''ת באמצע בין הזרוע והביצה כי ת''ת מכריע בין חסד לגבורה ואח''כ החרוסת בקו ימין תחת הזרוע מפני שהי' רומזת לנצח ואח''כ הכרפס שהיא רומזת להוד תניח תחת הביצה בקו השמאל שלך ואח''כ תקח חזרת ותניח למטה מן המרור בקו האמצעי שהוא כנגד היסוד והוא כדי לעשות אח''כ כריכה עם חזרת. והקערה בעצמה שכוללת כולם היא המלכות הרי י''ס דחכמה ואל ישנה הסדר הזה ואשרי לו מי שמכוין להנז''ל עכ''ל: (ט) זרוע. ויהי' מעט בשר עליו. ד''מ: (י) צלויה. ואוכלין אותו מטעם שהי' זכר לאבילות והבשר צלי אין אוכלין וכן המנהג ועט''ז ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי''ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באותו לילה ויום. מהרי''ו ועמ''א: