אִם אֵין לוֹ (יא) יְרָקוֹת לְטִבּוּל רִאשׁוֹן אֶלָּא מָרוֹר, יְבָרֵךְ עָלָיו בְּטִבּוּל רִאשׁוֹן: בּוֹרֵא פְּרִי (יב) הָאֲדָמָה וְעַל אֲכִילַת מָרוֹר, וּבַטִּבּוּל הַשֵּׁנִי יִטְבְּלֶנּוּ בַּחֲרֹסֶת וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה.
בָּלַע מַצָּה, (יג) יָצָא; אֲבָל אִם בָּלַע מָרוֹר, לֹא יָצָא דְּטַעַם מָרוֹר בָּעֵינָן וְלֵיכָּא. וַאֲפִלּוּ אִם בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד, יְדֵי מַצָּה יָצָא, יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. וְאִם כְּרָכָם בְּסִיב, וּבְלָעוֹ, אַף יְדֵי מַצָּה לֹא (יד) יָצָא לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ.
באר היטב
(יג) יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח''כ יבליע כמו במרור ועמ''א: (יד) יצא. ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כא'. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא ומבטל מרור למצה כ''מ בגמרא. מ''א ע''ש:
אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַלַּיְלָה פֶּסַח וְשֶׁהוּא חַיָּב בַּאֲכִילַת מַצָּה; אֲבָל אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל, אוֹ שֶׁאֵין זוֹ מַצָּה, (טו) לֹא יָצָא.
באר היטב
(טו) לא יצא. אפי' בליל שני לא יצא ובמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג''כ יצא. ח''י ע''ש:
באר היטב
(יא) ירקות. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגתא שבגמרא ואם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה''א אפילו הוא מין לפת. מ''א: (יב) האדמה. וכתב המ''א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו כך אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי''ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור ולא בפה''א כמו בפלפלין שנתבאר בסי' ר''ב דאין מברכין עליו עכ''ל ע''ש. והח''י חולק עליו וכתב דבכל מיני מרור מברכין בפה''א אף שאינו נאכל חי ע''כ מברכין בשעת הטיבול בפה''א ועל אכילת מרור. ע''ש: