אִם הוּא סָפֵק אִם בָּאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם, אִם הוּא עַכּוּ''ם הַשָּׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר וּפֵרוֹת הַמְצוּיִים בָּעִיר, מֻתָּר; וְאִם לָאו, (טז) אָסוּר.
דָּבָר שֶׁאֵין בְּמִינוֹ בִּמְחֻבָּר שֶׁהוּבָא לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מֻתָּר בַּשֵּׁנִי; וְהוּא הַדִּין לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב הַסְמוּכִים זֶה לָזֶה.
יִשְׂרָאֵל שֶׁשִּׁגֵּר דּוֹרוֹן לַחֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, (יז) וְנִתְעַכֵּב הָעַכּוּ''ם וְהֶבִיאָם בְּיוֹם טוֹב מִחוּץ לַתְּחוּם, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ לְאָכְלָם; אֲבָל אָסוּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לְטַלְטְלָם חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אוֹ חוּץ לְעִיר הַמֻּקֶּפֶת חוֹמָה, אוֹ חוּץ לְמִבְצָר שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֻקַּף חוֹמָה לַדִּירָה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁהָיָה (יח) דַּעְתּוֹ מֵאֶתְמוֹל, דְּלֵית בֵּיהּ אִסּוּר מֻקְצֶה; אֲבָל אִם לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ מֵאֶתְמוֹל, אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ אִסּוּר תְּחוּמִין, אָסוּר מִשּׁוּם מֻקְצֶה, דְּכָל שֶׁל יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הֲכָנָה מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲפִלּוּ לְמִי שֶׁלֹּא הוּבָא בִּשְׁבִילוֹ אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א).
באר היטב
(יז) ונתעכב. אבל אם השולח יודע שילך בשבת או ביו''ט אסור. ע' מ''א: (יח) דעתו. ז''ל הב''י בשם הרשב''א בהא דמותר דבר שהובא מחוץ לתחום דוקא בפירות עכו''ם אבל בפירות ישראל אסורים לכל דמוקצים הם דכיון שהן חוץ לתחום הקצום הבעלים מדעתן דשל ישראל צריך הכן אבל של עכו''ם א''צ הכן עכ''ל. וט''ז סימן תקי''ח ס''ק ז' כתב דלא קי''ל כן ומתיר בזה ע''ש. וכ''ד המ''א ע''ש. (עיין בספר אליה רבה דהשיג על מ''ש מ''א בזה ומתרץ כל קושיות שלו) ואם באו לו בי''ט ראשון מותר בשני לכולי עלמא: והא דישראל שיגר דורון לחבירו ע''י עכו''ם דוקא פירות שאין במינם מחובר לקרקע אבל אם יש במינם מחובר לקרקע צריך חותם דחיישינן שהעכו''ם החליף טובים ברעים שתלשם היום וה''ה בדגים כמ''ש בי''ד סי' קי''ח. מ''א:
באר היטב
(טז) אסור. ובי''ט שני יש להקל. רש''ל מ''א: