כָּל כְּלֵי פִּשְׁתָּן מֻתָּר לְכַבְּסָן; וְלֹא נָהֲגוּ כֵּן, וַהֲוָה לֵיהּ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶם אִסוּר, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָם בִּפְנֵיהֶם.
מְבִיאִין מִבֵּית הָאֻמָּן כֵּלִים שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן כַּרִים וּכְסָתוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת; אֲבָל כֵּלִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן מַחֲרֵשָׁה אוֹ צֶמֶר מִבֵּית הַצַּבָּע (ד) אֵין מְבִיאִין; וְאִם אֵין לְאֻמָּן מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לוֹ (ה) שְׂכָרוֹ וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ, וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ מַנִּיחָן בַּבַּיִת הַסָמוּךְ לוֹ, וְאִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת אֲבָל לֹא יְבִיאֵם לְבֵיתוֹ, אֶלָּא בְּצִנְעָה.
אֵין מְפַנִּין (א) מֵחָצֵר לְחָצֵר, אֲפִלּוּ מִכְּעוּרָה לְנָאָה, וְלֹא לְפַנּוֹת דִּירָתוֹ וְלֹא לְפַנּוֹת כֵּלָיו שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, הגה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהַסִּיעַ מָמוֹנוֹ מֵעִיר לְעִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ); אֲבָל מְפַנֶּה הוּא מִבַּיִת לְבַיִת בְּאוֹתָהּ חָצֵר; וְאִם אֵין הַבָּתִּים פְּתוּחִים לֶחָצֵר אֶלָּא לַמָּבוֹי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּבַּיִת לְבַיִת הַסָמוּךְ לוֹ, מֻתָּר. הגה: וְאִם מִתְיָרֵא מֵחֲמַת גְּנֵבָה בֶּחָצֵר שֶׁדָּר שָׁם, מֻתָּר אֲפִלּוּ מֵחָצֵר לְחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֵּר; וַאֲפִלּוּ מֵעִיר לְעִיר, בְּדָבָר הָאָבֵד, שָׁרֵי (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי).
באר היטב
(א) מחצר. דרך ר''ה ואם יש פתח בין ב' החצירות מותר לפנות אפי' דרך כמה חצירות. ב''ח ועמ''א:
באר היטב
(ד) אין. אפי' מבית לבית באותה חצר דאפי' מאומן עכו''ם עמ''א: (ה) שכרו. ה''ה דאפי' יש לו מה יאכל מותר ליתן לו שכרו דמה איסור יש בזה אלא ה''ק אע''פ שאין לו מה יאכל דצריך לתת לו שכרו ה''א דמותר ליטלן משום כדי שלא יתבענו שנית קמ''ל דנותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן וכו' אבל אם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו. ולכאורה צ''ע דאם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר לו לעשות מלאכה כמ''ש ס''ס תקמ''ב י''ל דמ''מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ''ז כ''ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא מ''א ועיין בתשובת שער אפרים סי' ל''ו דאוסר לנגן בכלי שיר לישראל בחול המועד: