ההלכה היומית
יום שב"ק שמות כ"ה טבת תשפ"ד
סימן תקנ"א
סעיף ב'

מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית מְמַעֲטִים בְּמַשָּׁא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל (ז) שִׂמְחָה, כְּגוֹן בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בִּנְיָן שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר, וּבִנְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן אַבּוּרְנְקֵי שֶׁל מְלָכִים שֶׁנּוֹטְעִים לְצֵל לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ אוֹ מִינֵי הֲדַס וּמִינֵי אֹהָלִים; וְאִם הָיָה כָּתְלוֹ (ח) נוֹטֶה לִפֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל שִׂמְחָה מֻתָּר לִבְנוֹת וּלְצֹרֶךְ (ט) מִצְוָה הַכֹּל שָׁרֵי (רַ''ן ספ''ק דְּתַעֲנִית); וְאֵין נוֹשְׂאִים (י) נָשִׁים וְאֵין עוֹשִׂין סְעֻדַּת אֵרוּסִין, אֲבָל לֵאָרֵס בְּלֹא סְעֻדָּה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ מֻתָּר (יא) לֵיאָרֵס, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁאֵין נוֹשְׂאִים מִי''ז בְּתַמּוּז וָאֵילָךְ, עַד אַחַר ט' בְּאָב (מִנְהָגִים).

באר היטב

(ז) שמחה. קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו ב''י ב''ח וכתב מהרי''ל הסרסורים לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר דשמחה הוא לרואים. ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן צריך התרה עיין בי''ד סי' רי''ד אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התר' כיון דיש פוסקים דס''ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדע' ההוא. ובסי' תקנ''ד ססכ''ב משמע דממעטין בכל מו''מ ע''ש וכ' הב''י בשם הר''ן דכל בנין שא''צ לו רק להרווחה בעלמא אסור. אם קצץ עם העכו''ם בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר ואם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ת''ב תע''ב מהרי''ל. נ''ל דבה''כ מותר דהוי מצוה דרבי'. מ''א: (ח) נוטה. אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג''כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה. ט''ז: (ט) מצוה. כגון שאין לו אשה ובנים מותר לבנות בית חתנות ר''ן. ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מלתא ב''י ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ל''ה. ולכן נהגו לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין אבל מי שקיים פ''ו אסור עס''ז. מ''א: (י) נשים. אפי' בלא סעודה: (יא) ליארס. ומה''ט מותר לעשות שידוכין ומ''מ נ''ל דאסור לעשות סעוד' ואפי' בלא ריקודין ומחולות ול''ד לסעודת ברית מילה דלית בה שמחה כלל משא''כ כאן ונ''ל דאפי' בשבת אסור לעשות דהא בגמ' קתני מר''ח עד התענית אסור וא''א דלית בהו שבת. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה. ונ''ל דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי''ז בתמוז ואילך. מ''א:

סימן תקנ"א
סעיף ג'

שָׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲסוּרִים (יב) לְסַפֵּר (יג) וּלְכַבֵּס, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ עַתָּה אֶלָּא לְהַנִּיחוֹ לְאַחַר ט' בְּאָב, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד, אָסוּר; וְכֵן הַמְכֻבָּסִים מִקֹּדֶם, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְהַצִּיעַ בָּהֶם הַמִּטָּה; וַאֲפִלּוּ מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וְהַשֻּׁלְחָן, אָסוּר. וְכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר; אֲבָל גִּהוּץ (פי' מַעֲבִירִין עַל הַבְּגָדִים אֶבֶן חָלָק לְהַחֲלִיקוֹ, עָרוּךְ) שֶׁלָּנוּ, אָסוּר. וּכְלֵי פִּשְׁתָּן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ וַהֲרֵי הֵם כְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, וּמֻתָּר; וְהָנֵי מִלֵּי לְגָהֲצָן וּלְהַנִּיחָן עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲבָל אָסוּר לְלָבְשָׁן בְּשָׁבוּעַ זֶה. וְנָהֲגוּ לֶאֱסֹר אֲפִלּוּ כְּלֵי פִּשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ בְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֶפְשָׁר דְּמִדִּינָא נָמֵי אָסוּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ קָרֵי (גִּהוּץ) לְשֶׁל בְּנֵי בָּבֶל שֶׁאֵין מִתְלַבְּנִים יָפֶה, לְפִי שֶׁמֵּימֵיהֶם הֵם עֲכוּרִים שֶׁאֵינוֹ אֶרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכִבּוּס שֶׁל שְׁאָר אֲרָצוֹת אֶפְשָׁר שֶׁהוּא כְּכִבּוּס שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר. וְעוֹד יֵשׁ מִי שֶׁפֵּרֵשׁ דְּגִהוּץ הַיְנוּ מַיִם וְאֵפֶר אוֹ נֶתֶר וּבוֹרִית, וְכִבּוּס הַיְנוּ בְּמַיִם לְבַד, וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מְכַבְּסִים בְּמַיִם לְבַד וְנִמְצָא שֶׁכָּל כִּבּוּס שֶׁל זְמַן הַזֶּה הָוֵי גִּהוּץ, וְאָסוּר מִדִּינָא אֲפִלּוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן לְלָבְשָׁן מִיהָא. הגה: וְאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּכָל זֶה מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית, אִם לֹא לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים מֻתֶּרֶת לְכַבֵּס וְלִלְבֹּשׁ לְבָנִים וּלְהַצִּיעַ תַּחְתֶּיהָ (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ), אֲבָל בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ (יד) לֹא תִּלְבַּשׁ לְבָנִים רַק לוֹבֶשֶׁת חָלוּק בָּדוּק וְיָפֶה (הַגָּהוֹת שַׁעֲרֵי דּוּרָא). וְכֵן (טו) לִכְבוֹד שַׁבָּת לוֹבְשִׁים כְּלֵי פִּשְׁתָּן (טז) וּמַצִּיעִין לְבָנִים כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת. וְאָסוּר לִתֵּן כֵּלִים לְכוֹבֶסֶת עַכּוּ''ם (יז) לְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, אֲבָל קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ מֻתָּר לָתֵת, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹבֶסֶת אַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ (תּוֹסָפוֹת פ''ד דְּתַעֲנִית וּמַהֲרִי''ל).

באר היטב

(יב) לספר. ליטול הצפרנים נ''ל דמותר ולכבוד שבת פשיט' דשרי וכ''ש לצורך טבילה מ''א. וט''ז סעיף קטן (י''ב) [י''ג] אוסר בשבת שחל ט''ב בתוכו ע''ש: (יג) ולכבס. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות: (יד) לא. אבל במ''ב משמע שמותרת ללבוש לבנים וכ''מ בב''ח וב''י סי' תקנ''ד: (טו) לכבוד. משמע שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויש להקל אם אין לו כתונת לשבת וע''י עכו''ם פשיטא דשרי. מ''א עיין שם: (טז) ומציעין. עיין ט''ז שאוסר להציע הסדינים בשם רש''ל: (יז) לכבס. אפי' אמר ליה לכבס אחר ט''ב מ''א וע' סי' תקמ''ג סעיף קטן ה' מש''ש: (ובספר אליה רבה צידד להקל בזה לכבס אחר ט''ב ויליף מחה''מ ע''ש):

סימן תקנ"א
סעיף ד'

לְאַחַר הַתַּעֲנִית מֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס מִיָּד. וְאִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּיוֹם רִאשׁוֹן אוֹ בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, מֻתָּר בִּשְׁתֵּי הַשַּׁבָּתוֹת, בֵּין שֶׁקֹּדֶם הַתַּעֲנִית בֵּין שֶׁאַחֲרָיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱסֹר כָּל שָׁבוּעַ שֶׁלְּפָנָיו, חוּץ מִיּוֹם ה' וְיוֹם ו'. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְעִנְיַן כִּבּוּס, אֲבָל תִּסְפֹּרֶת נוֹהֲגִים (יח) לְהַחְמִיר מִי''ז בְּתַמּוּז (מִנְהָגִים).

באר היטב

(יח) להחמיר. אבל שחל יום ל' שלו בי''ח בתמוז מותר לספר כיון שאינו אלא מנהג והוי תכפוהו אבילות. ב''ח:

יום שב"ק שמות כ"ה טבת תשפ"ד

אנחנו שולחים למייל (בתזמון שאתם בוחרים)
תוכן תורני מרתק וייחודי!

מיד לאחר ההרשמה תקבלו מייל עם פירוט אפשרויות התזמון לבחירה

דילוג לתוכן