(יב) כַּלָּה, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתֶּרֶת לִרְחֹץ פָּנֶיהָ.

מִי שֶׁרָאָה קֶרִי, בַּזְּמַן הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם לַח הוּא, מְקַנְּחוֹ בְּמַפָּה וְדַיּוֹ; וְאִם יָבֵשׁ הוּא, אוֹ שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ, רוֹחֵץ מְקוֹמוֹת הַמְלֻכְלָכִים בּוֹ לְבַד, וּמִתְפַּלֵּל; וְאָסוּר לִרְחֹץ גּוּפוֹ אוֹ לִטְבֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה הוּא רָגִיל לִטְבֹּל לַתְּפִלָּה.

בַּזְּמַן הַזֶּה אָסוּר לְאִשָּׁה (יג) לִטְבֹּל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן טְבִילָתָהּ בּוֹ בַּיּוֹם.