קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ לוּלָב כְּדִינוֹ, אָבִיו חַיָּב (א) לִקְנוֹת לוֹ לוּלָב כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְווֹת.
מִן הַתּוֹרָה אֵין מִצְוַת לוּלָב חוּץ לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יוֹם (א) רִאשׁוֹן, וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁיְּהֵא נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעָה.
באר היטב
(א) ראשון. דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים והיינו במקדש אבל בשאר א''י יום ראשון דכתיב ביום ראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש:
בְּיוֹם שַׁבָּת אֵינוֹ נִטָּל, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹם רִאשׁוֹן. הגה: וְאָסוּר לְטַלְטֵל הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי (ב) כְּאֶבֶן (רַ''ן סוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְהַמַּגִּיד פ''ז וְכָל בּוֹ); אֲבָל הָאֶתְרוֹג מֻתָּר בְּטִלְטוּל, (ג) דְּרָאוּי לְהָרִיחַ בּוֹ; וְאָסוּר לִתְּנוֹ עַל הַבֶּגֶד, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, (ד) דְּמוֹלִיד רֵיחָא (מַהֲרִי''ל).
באר היטב
(ב) כאבן. בסי' תקפ''ח ס''ה הביא רמ''א בשופר שאסור לטלטל כ''א לצורך גופו ומקומו וא''כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו. ט''ז: (ג) דראוי. והא דבסימן תרנ''ג דיש למנוע מלהריח בו דשם הטעם דאינו יודע אם יברך וממיל' אם יש לפניו מידי אחרינ' שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו הדבר ויכול אח''כ להריח גם מזה ע''כ אינו מוקצה. ט''ז: (ד) דמוליד. ואם היה מאתמול על הבגד מותר ליתנו בי''ט עליו. מ''א ע''ש ועסי' תקי''א:
באר היטב
(א) לקנות. רש''ל כתב ע''ז ול''נ הא בהדי' שנינו חייב בלולב ולא נאמר שם שצריך לקנות לו לולב אלא לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו ע''ש וט''ז כתב אם ידו משגת יקנה לבנו שיברך בשעה שצבור אומרים הלל ע''ש: