שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמַּאֲרִיךְ בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ קוֹלוֹ עָרֵב, אִם הוּא מֵחֲמַת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּלִבּוֹ עַל שֶׁנּוֹתֵן הוֹדָאָה לַה' יִתְבָּרַךְ (יד) בִּנְעִימָה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה, וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכֹבֶד רֹאשׁ, וְעוֹמֵד בְּאֵימָה וְיִרְאָה, אֲבָל אִם מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, וְשָׂמֵחַ בְּקוֹלוֹ, הֲרֵי זֶה (טו) מְגֻנֶּה. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, לֹא טוֹב (טז) עוֹשֶׂה מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר.
אֵין מְמַנִּין מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִי''ן (יז) עַיְנִי''ן, וּלְעַיְנִי''ן אַלְפִי''ן.
באר היטב
(יז) עייני''ן. וה''ה למי שקורא חית''ן ההי''ן ואם כולן מדברים כך מותר להיות ש''ץ. הרדב''ז וכנה''ג מ''א ע''ת ע''ש. והקשו התוס' סוף פרק הקורא את המגילה עומד איך הוריד רבי לר' חייא לפני התיבה כשגזר תענית בהפועלים ותירצו שם דכשהיה מתכוין לקרות החי''ת קורא אותה שפיר על ידי טורח ע''ש אבל בהפועלים תירצו דה''מ היכא דאפשר באחר אבל היכא דלא אפשר באחר לא ע''ש וכנ''ל עיקר דאם איתא שהיה יכול לקרות החי''ת ע''י דוחק איך קאמר ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף דדילמא כשהיה מגיע לזה הפסוק וכיוצא בו היה מטריח את עצמו לקרות כהוגן ולא היה מחרף ומגדף אלא העיקר כמו שתירצו בהפועלים. פר''ח:
פּוֹחֵח, (עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ עָרֹם (ישעיה כ' ג') תִּרְגֵּם עַבְדִּי יְשַׁעְיָהוּ פַּחִיח) וְהוּא מִי שֶׁבִּגְדּוֹ קָרוּעַ, וּזְרוֹעוֹתָיו מְגֻלִּים, לֹא יֵרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה.
באר היטב
(יד) בנעימה. דאיתא בפסיקתא כבד ה' מהונך קרי בי' מגרונך ומי שיש לו קול נעים ירנן להקב''ה ולא שאר רננות ס''ח סי' רע''א: (טו) מגונה. דאיתא בס''ח בשעה שרשב''ג יצא ליהרג א''ל ר''י אחי מפני מה אתה יוצא ליהרג שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד''ת א''ל אחי נחמתני ע''כ: (טז) עושה. אם לא ברצון הקהל אפילו שבת וי''ט ואף ברצון הקהל להאריך יותר מדאי הרי זה מגונה רש''ל פ''ק דחולין: