אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר וּצְרִיכִין לְהַעֲמִיד אַחֵר תַּחְתָּיו, אוֹתוֹ שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו לֹא יְסָרֵב.
הָאוֹמֵר אֵינִי יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִין, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁבְּרַגְלִי סַנְדָּל, לֹא יֵרֵד בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה כְּלָל, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הָאֶפִּיקוֹרְסִין לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ: הגה: וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו לֹא מְהָנֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְהוֹנָתָן):
יֵשׁ מוֹנְעִים (כא) גֵּר מִלִּהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְנִדְחוּ דִּבְרֵיהֶם. אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה חַזָּן, אִם לֹא שֶׁכְּבָר הִסְכִּים עָלָיו (כב) מִתְּחִלָּה: הגה: וְדַוְקָא שֶׁיִּהְיֶה לְאוֹתוֹ יָחִיד טַעַם הָגוּן (כג) עַל פִּי טוּבֵי הָעִיר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לִמְחוֹת בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר (מהרי''ו סי' ס'), וְאִם הוּא שׂוֹנְאוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ קֹדֶם שֶׁהִסְכִּים עָלָיו (מַהֲרַ''ם פַּדוֹאָה סי' ס''ד וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ (מ''ד) [ל']), וּמִי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יַעֲלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁקּוֹרֵא הַתּוֹכֵחָה (אוֹר זָרוּעַ).
באר היטב
(כא) גר. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם. דכתיב כי אב המון גוים נתתיך. ש''ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין. שכנה''ג הגהת ב''י: (כב) מתחלה. ואם קבלוהו לזמן ונשלש הזמן לא מיקרי השכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין ט''ז. וכתב המגן אברהם נ''ל דוקא בזמניהם שהיה הש''ץ מוציא הרבים י''ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע''כ משא''כ עתה שכולם בקיאים רק הש''ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ''כ קפידא. ראובן שהיה ש''ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל עוד ימים מספר מהשנה חדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש''ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה חדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתו ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ''צ דהדין עם הש''ץ עיין לקט הקמח דף י''ד ע''א: (כג) עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש''ץ מחויב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו מהר''ם פאדוואה שם. וכתב מהרש''ל פ''ק דחולין סי' (נ''ד) [נ''א] הא דיחיד יכול למחות דוקא אם הוא מהנושאים עולים ומסים ואע''פ שאינו חשוב כ''כ ודוקא שיש ש''ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו אבל אם אינו בנמצא או שיש בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף בעבור שנאתו אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה הש''ץ מעולה מן הראשון כנגד התוספת הדמים אפ''ה יכולין הקהל לומר אין יכולת בידינו להוסיף כ''כ בדמים עכ''ל. וכ''כ השכנה''ג וע''ת ע''ש. וט''ז כתב וכבר יש מנהג ברוב הקהלות בענין קבלת הש''ץ שהוא ע''פ רוב פורעי המס או קרואי עדה ואין השאר יכולין למחות ע''ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י'. כתב בד''מ בשם א''ז דאין ש''ץ צריך להחניף לציבור ובמילי דשמיא צריך להוכיחן ובשם ר''י חסיד כתב דש''ץ צריך להיות אהוב להקהל שאל''כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה אף כשקורין אותו ע''ש. וכנה''ג כתב שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו וכתב המ''א דבין גברא לגברא מותר לצאת דדוקא כשקוראין אותו ואינו עולה מקצר ימיו ע''ש: