(א) לבו. עמ''א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק''ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג''כ לקרות דעכ''פ הצואה נגדו ע''ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה: (ב) ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:

(ג) הערוה. פי' דהמים אע''פ שהם צלולים עכ''פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע''כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ''ש המג''א: (ד) כיסוי. דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר''ח: (ה) בידיו. ע''ל סי' ב' ס''ק ו' מש''ש: (ו) עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ''א: (ז) שרי. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב''א מ''א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ''ז צ''ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע''פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע''ת:

(ח) כהפסקה. פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג''כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע''ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ''מ הפסקה מיהא הוי ב''י: ומהר''ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ''ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר''ח דהכי נקטינן: