(א) לאכול. מלשון זה משמע אפילו הוא אינו יכול לאכול כגון שחלש בטבעו מ''מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק. וצ''ע דלא מצינו זה בשום פוסק לכן נ''ל דה''ק אם אחר כיוצא בו יוכל לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול. מ''א ע''ש. וב''ח כתב דבקטן א''צ להרחיק אי ידעינן דצואה זו אינה בא מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפילו בן כמה שנים אין צריך להרחיק ע''ש. וט''ז חולק עליו ע''ש. ועיין בפר''ח ובספר שדה יהושע בפ' מי שמתו: (ב) דגן. כל ה' מינים קרוים דגן וצואתו מסרחת. גם במאכל שעושים לתינוק שקורין פפ''א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס. מג''א. ושיעור פרס עי' סי' תרי''ב. ושיעור כזית עי' סי' תפ''ו. וביורה דעה סי' רס''ה סעי' ח' בה''ג משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע''ש. כתב רש''ל אין נכון לקרות ק''ש אצל התינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ''ל. ומג''א כ' ול''נ מטעם אחר שאין מקנחין עצמם וצואה בפי טבעת אפי' הוא מכוסה אסור עכ''ל במחילה טעה בזה כי צואה בפי טבעת דוקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה. באר היטב אשר לפני:

(ג) שיזרקנה. וה''ה שיחזיר פניו אם אינו עומד בתפלת י''ח. עיין מ''א: (ד) ד' אמות. ממקום שכלה הריח:

(א) תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני כ''מ. ובזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן צ''ע אי שרי לקרות כנגדה אי בתר השתא אזלינן או שיש לאסור דעדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום. עיין מ''א ובבאר היטב אשר לפני כתב ונ''ל ראיה לאיסור ממשנה ב' פרק ג' דטהרות ע''ש ודו''ק עכ''ל. ואני עיינתי שם ודקדקתי ולא אוכל להבין כוונתו שיהא משם ראיה לאיסור לדין זה. ואדרבא יותר להתיר כמ''ש המ''א ע''ש: