מֶרְחָץ חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָחֲצוּ בּוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ. (א) וּבְיָשָׁן, בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לְבוּשִׁים, מֻתָּר. וּבָאֶמְצָעִי, שֶׁקְּצָת הָעוֹמְדִים שָׁם לְבוּשִׁים וּקְצָת עֲרֻמִּים, יֵשׁ שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, אֲבָל לֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: הגה: וּמֻתָּר לְהַרְהֵר שָׁם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה (רַ''ן פ''ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים) וּבַפְּנִימִי, שֶׁכֻּלָּם עוֹמְדִים שָׁם עֲרֻמִּים, אֲפִלּוּ שְׁאֵלַת שָׁלוֹם (ב) אָסוּר. וְאָסוּר לַעֲנוֹת אָמֵן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ (רַ''ן פ' כירה):
לֹא יֵלֵךְ אָדָם בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת וְיַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא, צָרִיךְ לְהַפְסִיק כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְמָבוֹי הַמְטֻנָּף. וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשָּׁם, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזֵר לְרֹאשׁ, וְכֵן עִקָּר. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ס''ה.
אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, (א) אָסוּר בְּבֵית הַכִּסֵא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם: הגה: וַאֲפִלּוּ הִלְכוֹת הַמֶּרְחָץ אָסוּר לִלְמֹד בְּמֶרְחָץ (רַ''ן פ' כירה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח): דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם (ב) בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם, (ג) נֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם (ד) נִמְחָקִין, אָסוּר לְהַזְכִּירָם שָׁם. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ שָׁם לְהַפְרִישׁ מִדָּבָר (ה) הָאָסוּר, מַפְרִישׁ, וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי (ו) קֹדֶשׁ: הגה: וּבְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מֻתָּר לִפְסֹק דִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר (רַ''ן פ''ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים):
באר היטב
(א) אסור. לכן יחשוב שם חשבונות שלא יבא לידי הרהור. ס''ח מ''א. ובשבת יחשוב בבנינים וציורים של''ה. וע''ל סי' ס''ב ס''ק ג' בדין להרהר בברכה על מטתו: (ב) בלה''ק. ומדת חסידות להחמיר. ס''ח מ''א: (ג) נאמן. הראב''ד אוסר ברחום. וכ' הב''ח ויש להחמיר וכ''פ הפר''ח. מיהו בלשון לע''ז לכ''ע שרי. ודוקא שלום או רחום וחנון הוא דמותר להזכירן בלשון לע''ז. אבל שאר שמות שאינן נמחקין אסור להזכירן אפילו בלשון לע''ז. וכן שאר דברים של לשה''ק אסור לאומרן בלשון חול עטרת זקנים ע''ת. וע''ל סי' פ''ד ס''ק ב' מש''ש בשם הפר''ח: (ד) נמחקים. ל''ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ''ש סי' פ''ד: (ה) האסור. וה''ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד''ת דהוי לאפרושי מאיסורא. ס''ח מ''א (כתב ב''י מי שתלמודו שגור בפיו בבית הכסא או מרחץ והרהר לאונסו מותר. ופירש הפרישה כיון דאונס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע בזבחים דף קי''ב ע''ב): (ו) קודש. כההיא דאמר ליה רבי מאיר אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואף על פי כן א''ל בלשון הוראה. כ''מ. כתב הר''ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממילא הוי הוראה דהא א''ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו. מ''א:
באר היטב
(א) ובישן. אעפ''י שעכשיו אין שם אדם. ש''ס וב''י. וע''ל סי' מ''ה ס''ק ג' שכתבתי שם בשם המ''א דבמקוה מותר כשאין שם אדם ע''ש. וט''ז כ' כאן דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית ששייכת לטבילה אבל במים מותר בכל ברכות כמ''ש לענין ק''ש בסי' ע''ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו בתוך המים ועיין יד אהרן ופר''ח סי' פ''ה. (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה): (ב) אסור. דשלום שמו של הקב''ה. וה''ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום. ואדם ששמו שלום הט''ז מתיר להזכיר שמו בבית המרחץ ובבית הכסא דאין מתכוין אלא על אותו אדם. וב''ח ומ''א ס''ל דאסור. אבל בלשון לע''ז שרי לקרותו. ופר''ח בסי' זה חולק על הב''ח וס''ל דשם שלום אסור לקרותו אפילו בלשון לע''ז ע''ש אבל מי ששמו שמשון מותר ע''ש בסי' פ''ה. אם שאל לו אדם דבר הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ. ובבית האמצעי שרי לומר כך. הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בחוץ ע''מ לשתות בפנים: