אִם נָטַל הַכֹּהֵן יָדָיו שַׁחֲרִית וּבֵרַךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, לֹא יַחֲזֹר (י) לְבָרֵךְ כְּשֶׁנּוֹטֵל יָדָיו לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם.
כְּשֶׁמַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר: רְצֵה, כָּל כֹּהֵן שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָר מִמְּקוֹמוֹ (יא) לַעֲלוֹת לַדּוּכָן, וְאַף אִם לֹא יַגִּיעַ שָׁם עַד שֶׁיְּסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר רְצֵה, שַׁפִּיר דָּמִי; אֲבָל אִם לֹא עָקַר רַגְלָיו בִּרְצֵה, שׁוּב לֹא יַעֲלֶה.
באר היטב
(יא) יעלה. ל''ד בהתחלת הש''ץ רצה אלא קודם שיסיים הש''ץ רצה צריך לעקור פר''ח ע''ש. ומהריק''ש רוצה להוכיח מכאן דכהן שבא לבה''כ בהודאה דיכול לברך ברכת כהנים אע''ג דלא היה בבה''כ כשאמרו רצה מדקאמר כל כהן שבבה''כ נעקר ממקומו מכלל דכשאינו בבה''כ א''צ שיעקר רגליו בעבודה ויכול לעלות לדוכן אע''ג דלא שמע רצה ע''ש ובתשו' הרדב''ז הובא בכנה''ג לא כ''כ וז''ל שם ומה שעקר רגליו מביתו לבה''כ לא נקרא עקר רגליו לעלות לדוכן הלכך לא יעלה ע''ש. ובתשו' גינת ורדים כלל א' סי' י''ג ובסי' כ''ב ופר''ח חלקו עליו והעלו כרדב''ז ע''ש וכ' כנה''ג ונ''ל שאם ביתו סמוך לבה''כ ועקר רגליו מביתו קודם רצה כדי לעלות לדוכן מקרי עקירה ע''ש וכ' פר''ח וזהו פשוט שהכל תליא בעקירת רגליו אדעתא לעלות לדוכן ע''ש. כהן שלא היה בדעתו לעלות לדוכן ומש''ה לא עקר רגליו ברצה כדין וכהלכה וכשהגיע הש''ץ למודים נזכר ובא לעלות לדוכן לא יעלה ואם עלה ירד גינת ורדים סי' כ''ב ע''ש. אם היה אונס בשעה שהגיע הש''ץ לעבודה ולא עקר בעבודה לא יעלה ואם עלה לא ירד כנה''ג בשם הרדב''ז ע''ש. וה''ה בדין הראשון שעקר רגליו מביתו לבא לבה''כ וכו' נמי אם עלה לא ירד עי' בגינת ורדים סי' כ''ב. כהן המתפלל י''ח אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אינו פוסק הרדב''ז ח''ד סי' רצ''ג ועיין דבר שמואל סי' ס''ז ואם א''ל עלה בכל ענין צריך להפסיק מ''א ס''ק מ' ואין להקשות דא''כ דתלוי הכל באם עקר רגליו בעבודה למה פסק בסעיף ד' כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן צריכין לשהות חוץ לבה''כ בשעה שהחזן קורא כהנים וע''ש וכ''כ רמ''א בסעיף מ''ד ע''ש. הלא אפי' אם היה יושב בבה''כ אם לא עקר בעבודה לא היה עובר כדאמרינן. די''ל דודאי רשאי לישב בבה''כ ואינו עובר אם לא עקר רגליו ברצה וגם אם לא א''ל עלה כמבואר בירושלמי דר''ש בן פזי הוי קאים ליה אחורא עמודא ולא יצא לחוץ עי' ב''י. וכן מוכח מסעיף כ' אם הש''ץ כהן לא ישא את כפיו ע''ש והא דכתבו הש''ע והרמ''א דיצא לחוץ הוא מצד עצה טובה שמא יאמר לו אחד מבני הקהל קודם רצה עלה ואז היה עובר. ומש''ה הוכרח לצאת קודם רצה. ולאחר מודים נמי אין ליכנס מאחר דיש פלוגתא בין הפוסקים למהריק''ש צריך לעלות. ולהרדב''ז אין עולה ואם עלה לא ירד כמ''ש מש''ה כתבו מילתא דפסיקתא דצריך לשהות חוץ לבה''כ בשעה שקורא החזן כהנים. ואז לכ''ע שפיר דמי וק''ל ועיין מ''א ס''ק ד' וס''ק למ''ד וס''ק ס''ט. ועיין בתשוב' זרע אברהם למהר''א יצחק סי' י''ד ובגינת ורדים כלל א' סי' י''ג:
כְּשֶׁעוֹקְרִים הַכֹּהֲנִים (יב) רַגְלֵיהֶם לַעֲלוֹת לַדּוּכָן, אוֹמְרִים: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה, וְלֹא יְהֵא בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם; וּמַאֲרִיכִים בִּתְפִלָּה זוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה (יג) אָמֵן שֶׁל הוֹדָאָה מִפִּי הַצִּבּוּר.
באר היטב
(יב) רגליהם. ועכשיו נוהגין שעומדין על הדוכן בשעה שמתחיל רצה צ''ל תחלה מודים עם הש''ץ ואח''כ אומר יהי רצון כדי שיסיים אותו עם השליח צבור. מ''א: (יג) אמן. דהיינו עד שיסיים השליח ציבור ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהם:
באר היטב
(י) לברך. כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שאם נגע יש ספק אם צריך לחזור ולברך כשנוטל ידיו לנשיאות כפים עיין מ''א ואסור לשהות כדי הילוך כ''ב אמות בין נטילה לברכת כהנים הלכך צריך ליטול סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה. מ''א: