קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי (נו) שְׂעָרוֹת, אֵינוֹ נוֹשֵׂא כַּפָּיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל; אֲבָל עִם כֹּהֲנִים שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, נוֹשֵׂא לִלְמֹד (נז) וּלְהִתְחַנֵּךְ. וּמִי שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִיהוּ דַּוְקָא בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא וְלֹא (נח) בִּקְבִיעוּת, עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ, שֶׁאָז יָכוֹל לִשָּׂא כַּפָּיו אֲפִלּוּ יְחִידִי בְּקֶבַע. וְכָל שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁנִים שֶׁרָאוּי לְהִתְמַלְּאוֹת זְקָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא, קָרִינַן בֵּיהּ נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ''ג סָעִיף ח'.
כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, לֹא יִשָּׂא אֶת (נט) כַּפָּיו אֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם עָשָׂה (ס) תְּשׁוּבָה, נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְיֵשׁ לְהָקֵל עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵיהֶם, וְהָכִי נָהוּג (ד''ע דְּלֹא גָּרַע מִמוּמָר וכ''מ מהגמ') (טוּר וְרַשִׁ''י וְהַרְבֵּה פּוֹסְקִים אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף).
באר היטב
(נט) כפיו. אבל אם אנסוהו להרוג ישא את כפיו. רלנ''ח פ''ח מ''א: (ס) תשובה. פר''ח פסק דווקא במומר שבסעיף שאחר זה. אבל בכהן שהרג את הנפש אפילו עשה תשובה לא ישא את כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור ע''ש:
מָל (סא) תִּינוֹק וּמֵת, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו; וְאִם הָעָם מְרַנְּנִים (סב) אַחֲרָיו שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר הַדָּבָר, יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.
באר היטב
(סא) תינוק. דאכוין לשם מצוה ועוד שמא מת בלא''ה: (סב) אחריו. ומיהו אם יודע בעצמו שאמת הוא לא ישא את כפיו רלב''ח מ''א ואם עשה תשובה עליו עי' ס''ק ס':
באר היטב
(נו) שערות. משמע אפי' הוא בן י''ג אסור ולכן צריך לדקדק בדבר שלא יבא לידי ברכה לבטלה. מ''א: (נז) ולהתחנך. ורשאי לברך כמ''ש סי' רט''ו: (נח) בקביעות. והאידנא שאין נ''כ אלא ברגל רשאי לישא כפיו בכל רגל לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מיקרי קביעות אלא כשנ''כ בכל יום ט''ז מ''א. ננס לא ישא כפיו לבדו אפילו דש בעירו ואם יש לו זקן מותר לישא את כפיו. פר''ח: