צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵחֲצִיצָה, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילָה, כְּגוֹן: צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד (א) הַבָּשָׂר, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, וּרְטִיָּה שֶׁעַל (ב) בְּשָׂרוֹ, וְטִיט הַיּוֹן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים; אֲבָל בְּמִעוּטוֹ, שֶׁאֵינוֹ (ג) מַקְפִּיד, אֵין (ד) לָחוּשׁ. הגה: וּמ''ה לֹא נָהֲגוּ לְנַקֵּר הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרְנַיִם, (ה) לִנְטִילָה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמִעוּטוּ שֶׁאֵין מַקְפִּיד, כִּי אֵין מַקְפִּידִים עַל זֶה לִנְטִילָה (הַגָּהוֹת סְמַ''ק וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פ' הָיָה קוֹרֵא) אֲבָל אִם הָיָה מַקְפִּיד, (ו) הוּא צָרִיךְ לְנַקְּרָן, וְכֵן עִקָּר. וְאֶפְשָׁר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲצִיצָה לְעִנְיַן נְטִילָה, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין שַׁיָּךְ חֲצִיצָה לִנְטִילָה, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אֵינוֹ חוֹצֵץ; הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה לְהַקְפִּיד וְזֶה אֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, לְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, חוֹצֵץ. לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, אֵינוֹ חוֹצֵץ. כֵּיצַד הָיָה אֶחָד צַבָּע וְהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת, אֵין הַצַּבָּע חוֹצֵץ עַל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עַל יָדָיו מַמָּשׁוּת שֶׁל צִבְעוֹנִים; לֹא הָיָה צַבָּע, אִם הָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת וְיֵשׁ מַמָּשׁ הַצֶּבַע עַל יָדָיו, הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ, שֶׁהַדְּיוֹ (ז) הַיָּבֵשׁ חוֹצֵץ, וְהַלַּח אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן הַנָּשִׁים שֶׁדַּרְכָּן לִצְבֹּעַ יְדֵיהֶם לְנוֹי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין אוֹתוֹ צֶבַע חוֹצֵץ גִּלְדֵי מַכָּה שֶׁעַל יָדָיו, אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו אֵינָן חוֹצְצִין (ס' הַתְּרוּמָה).
באר היטב
(ז) היבש. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ ל''ח מ''א. אם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אינו חוצץ בנט''י. מוהל שנתייבש דם המילה בידיו אינו חוצץ סלק''ט ח''א סי' כ' ועיין יד אהרן:
צָרִיךְ לְהָסִיר הַטַּבַּעַת מֵעַל יָדוֹ בִּשְׁעַת נְטִילַת יָדַיִם וַאֲפִלּוּ הוּא (ח) רָפוּי (בֵּית יוֹסֵף) וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו בִּשְׁעַת נְטִילָה, הוֹאִיל וּמַקְפִּיד עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשָׂה מְלָאכָה, שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ (הָרֹא''שׁ פ' תִּינֹקֶת) וְנָהֲגוּ קְצָת לְהָקֵל אִם הוּא רָפוּי, אֲבָל יֵשׁ לְהַחְמִיר, כִּי אֵין אָנוּ בְּקִיאִים אֵיזֶה מִקְרֵי רָפוּי.
באר היטב
(ח) רפוי. ורש''ל כתב דאין להחמיר כלל בנט''י באנשים אם לא שיש בו אבן טוב מ''א ט''ז וכ''כ בס' גן המלך סי' (קכ''ב) [קכ''ג] ועיין בס' מעיל שמואל סי' י''ח:
באר היטב
(א) הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר: (ב) בשרו. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויכול להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא''א לו להסיר אז א''צ כלל ליטול מקום הרטיה כמ''ש ס''ס קס''ב ט''ז ועיין מ''א קס''ב ס''ק י''ח. ועיין הלק''ט ח''ב סי' קל''ג שכתב שאם היתה מכה על גב ידו וכרך עליו סמרטוט ונטל כדינו ובתוך הסעודה נפל הסמרטוט שאין צריך עוד נטילה: (ג) מקפיד. ואם רוב היד מכוסה אעפ''י שאינו מקפיד חוצץ. ב''י מ''א: (ד) לחוש. וא''ת הא בסי' קס''ב ס''ט כתב דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ''ל דהכא מיירי כשנטל מרביעית: (ה) לנטילה. כתב המ''א אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין וחוצץ אע''פ שהוא אינו מקפיד. בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים. תשב''ץ מ''א וע''ל סי' ש''ב: (ו) הוא. ובספר בני יצחק מיקל. מ''א: