פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים נְקִיָּה וּפַת קִבָּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם (ה) שֶׁיִּרְצֶה; וְאִם הוּא נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְסַלֵּק פַּת נָקִי שֶׁל (ו) עוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל כָּל הַסְעֻדָּה רַק פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים כִּי הִיא נְקִיָּה, אֲבָל בְּנֵי בֵּיתוֹ אָכְלוּ מִפַּת שֶׁאֵינוֹ נָקִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוּנָחִים עַל (ז) הַשֻּׁלְחָן, צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל פַּת נְקִיָּה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הוֹאִיל וְהוּא הַבּוֹצֵעַ וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאוֹתוֹ פַּת; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר בְּכָךְ מֵסֵב עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, כֵּיוָן דְּמִצְוָה מֻטֶּלֶת עַל בַּעַל הַבַּיִת, יִבְצַע מִן הַיָּפֶה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵיוָן שֶׁהֻתַּר לִבְצֹעַ הֻתַּר לְכָל הַסְעֻדָּה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁחָבִיב עָלָיו אוֹתוֹ פַּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ חָבִיב עָלָיו, בְּלֹא אִסּוּר פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל''ב).
פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְאַחֲרָיו: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אָכַל מִמֶּנּוּ שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ (ח) עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׂבֵעַ מִמֶּנּוּ, מְבָרֵךְ עָלָיו: הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם מִתְּחִלָּה הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ מְעַט, וּבֵרַךְ: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו, יְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא (ט) תְּחִלָּה; וְאִם אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים אֵין קוֹבְעִים עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עָלָיו, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעַיִן שָׁלֹשׁ, דִּבְטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם.
באר היטב
(ח) עליו. נ''ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אעפ''י שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא הי' שבע ממנו אפ''ה מברך המוציא וג' ברכות ואם אכלו לבדו בעי' שיאכל כ''כ שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפי' אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו מ''א ועי' בס' פרח שושן חא''ח כלל א' סי' ג' מ''ש עליו ועי' ביד אהרן: (ט) תחלה. משמע אע''ג דנמלך באמצע לאכול יותר א''צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר. וכ''כ מהרש''ך ח''א קס''ג. ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא. מ''א:
פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין, יֵשׁ מְפָרְשִׁים: פַּת שֶׁעָשׂוּי כְּמִין כִּיסִים שֶׁמְּמַלְּאִים אוֹתָם (י) דְּבַשׁ אוֹ סוּקָר וֶאֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְתַבְלִין, וְהֵם הַנִּקְרָאִים רישקלא''ש די אל חש''ו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִסָה שֶׁעֵרֵב בָּהּ דְּבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן אוֹ חָלָב אוֹ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טַעַם תַּעֲרֹבֶת הַמֵּי פֵּרוֹת אוֹ הַתַּבְלִין נִכָּר בָּעִסָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה נִקְרָא (יא) פַּת גָּמוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בָּהֶם הַרְבֵּה תַּבְלִין אוֹ דְּבַשׁ כְּמִינֵי מְתִיקָה שֶׁקּוֹרִין (יב) לעקי''ךְ שֶׁכִּמְעַט הַדְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין הֵם עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִים (רַשִׁ''י וְעָרוּךְ וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ דַּעַת רַמְבַּ''ם); וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהוּא פַּת, בֵּין מְתֻבֶּלֶת בֵּין שֶׁאֵינָהּ מְתֻבֶּלֶת, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָם אוֹתָם כְּעָבִים יְבֵשִׁים וְכוֹסְסִין (יג) אוֹתָם, וְהֵם הַנִּקְרָאִים בישקוני''ש, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי כֻּלָּם שֶׁלְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹתְנִים לָהֶם דִּינִים שֶׁאָמַרְנוּ בְּפַת הַבָּאָה (יד) בְּכִסְנִין.
באר היטב
(י) דבש. פי' שרש''י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי והעיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק''ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין. והי''א הוא הרמב''ם דס''ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין. ונסתפק הב''י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים אבל אי הוי מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוי פת גמור. או דלמא אפי' ע''י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מיקרי כיסנין. וכתב דלענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם ועי' מ''ש המ''א על הרמב''ם ועי' בתשובת פנים מאירות סי' ס''ח: (יא) פת גמור. פי' אם אין בו אלא מעט דבש וע''כ יפה עושין שאופין בשבת שמל''ץ קוכי''ן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן. וכתב הט''ז נראה דלא פליג רמ''א אלא אהך מילתא לחוד. אבל על מ''ש הש''ע תחלה מצד המילוי וכן מ''ש אח''כ וי''מ וכו' לא פליג. ונ''ל דלענין כיסנין שהם מחמת המילוי אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו והטעם דאנו הולכים בתר שעת אפייה ט''ז. קרעפלי''ך של פורים הוי כיסנין: (יב) לעקי''ך. ב''ח בשם רש''ל כתב דגם על לעקי''ך אין לברך במ''מ אא''כ הדבש עיקר וקמח מעט וכתב הט''ז עליו דברי יחיד הם והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין ע''ש: (יג) אותם. היינו הקיכל''ך שעושין בסעודה לתיאבון ולא כדי להשביע: (יד) בכיסנין. הטעם דברכת במ''מ פוטר הכל אפי' עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעי עליו המוציא ושלש ברכות מש''ה כל כמה שלא ברור לנו שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא וג' ברכות ט''ז. והב''ח מחמיר אפי' אית בהו תבלין או דבש דלא יאכלם אלא בתוך הסעודה אא''כ הדבש והתבלין הן מרובים מהקמח ע''ש וט''ז דחה דבריו ע''ש ועי' בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' כ''ד דף י''ג:
באר היטב
(ה) שירצה. עי' ט''ז ומ''א. אם של גוי פרוסה נקי ושל ישראל שלמה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו. וכן אם של ישראל פרוסה נקי ושל גוי שלם וקיבר מברך ג''כ על של ישראל דיש לו ג''כ שתי מעלות עי' עטרת זקנים: (ו) עכו''ם. ט''ז הגיה דצ''ל ואם הוא נזהר מפש''ג יברך דוקא על ישראל אפי' הוא קיבר וי''א שהוא מסלק וכו' ע''ש: (ז) השלחן. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח: