חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְיָצְאוּ לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, אִם הִנִּיחוּ שָׁם מִקְּצָתָן חוֹזְרִים לִמְקוֹמָם וְגוֹמְרִין סְעוּדָתָן וְאֵינָם צְרִיכִין לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה; וְאִם לֹא הִנִּיחוּ שָׁם אָדָם, כְּשֶׁהֵם יוֹצְאִים צְרִיכִים בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, וּכְשֶׁהֵם חוֹזְרִים צְרִיכִים בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה; וְכֵן אִם הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתּוֹת אוֹ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת, שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ הֲרֵי פָּסַק אֲכִילָתוֹ וּלְפִיכָךְ מְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל. וְהַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּבַיִת אֶחָד, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ; אָכַל בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה זוֹ וּבָא לֶאֱכֹל בְּמַעֲרָבָהּ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסי' זֶה, רַק סוֹבְרִים שֶׁשִּׁנּוּי מָקוֹם אֵינוֹ אֶלָּא כְּהֶסַּח הַדַּעַת, וְלָכֵן אִם שִׁנָּה מְקוֹמוֹ לְמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא לִפְנֵי מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל, אֲבָל לֹא עַל מַה (ב) שֶּׁכְּבָר אָכַל; (תוס' וְרַשְׁבָּ''ם וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ע''פ וְטוּר) וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְצָת חֲבֵרִים בַּסְּעֻדָּה וְאָכַל מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה בִּמְקוֹמָם, אֲבָל אִם הִנִּיחַ מִקְצָת חֲבֵרִים אוֹ אֲפִלּוּ לֹא הִנִּיחַ וְאָכַל דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין בְּרָכָה בִּמְקוֹמָם, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ (ג) אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ (סמ''ק וְאוֹר זָרוּעַ); וְלָכֵן מִי שֶׁפָּסַק סְעוּדָתוֹ וְהָלַךְ (ד) לְבַיִת אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאוֹ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ אֲפִלּוּ לְפֶתַח בֵּיתוֹ אוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, כְּשֶׁחוֹזֵר לַסְּעֻדָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּלָל, דְּהָא פַּת צָרִיךְ בְּרָכָה בִּמְקוֹמוֹ לְכֻלֵּי עָלְמָא; מִיהוּ אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ כְּשֶׁחוֹזֵר, וַדַּאי צָרִיךְ (ה) לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל (ו) אַחַר כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף וְרַשְׁבָּ''ם). וְאֵין חִלּוּק בֵּין חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁאָכַל כְּבַר וּבֵין סִיֵּם סְעוּדָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר (רַמְבַּ''ם פ''ד וְרַ''ן). וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, (ז) דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח מִלַּחֲזֹר וְלֶאֱכֹל (הר''ר מָנוֹחַ וְרַ''ן); מִיהוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, מֻתָּר (כָּל בּוֹ הל' פֶּסַח) וְעַיֵּן סי' תפ''ד.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה בְּגַן וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת כָּל אִילָן וְאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עַל אִילָן אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הָאֲחֵרִים, וְהוּא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ הָיָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים; אֲבָל מִגַּן לְגַן, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אִם הֵם סְמוּכִים, וַאֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁבֵּרַךְ תְּחִלָּה הָיָה דַּעְתּוֹ עַל הַכֹּל.
אִם אָכַל פַּת בְּמָקוֹם אֶחָד וְחָזַר וְאָכַל בְּמָקוֹם (ח) אַחֵר, אֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ הוֹלְכֵי דְּרָכִים שֶׁאוֹכְלִים דֶּרֶךְ הִלּוּכָם וְיוֹשְׁבִים וּמְבָרְכִין בִּמְקוֹם סִיּוּם אֲכִילָתָם.
באר היטב
(ח) אחר. איירי בדיעבד דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ''ש ס''א:
באר היטב
(ב) שכבר אכל. דהברכה אחרונה על אכילתו שניה עולה לכאן ולכאן רק לפניה צריך לברך כדין נמלך: (ג) א''צ לברך. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים א''צ לברך דלקבעיה קמא הדר. ב''י מ''א: (ד) לבית אחר. והא דכתב רמ''א לעיל והוא שיהא שני המקומות בבית אחד היינו לדיעה שפוסק שם דצריך לברך למפרע אבל להיש חולקים שמביא רמ''א אינו כן. ובספר אבן העוזר מסיק דכשהולך ומשנה המקום באמצע הסעודה ואפי' הסיח דעתו שוב מאכילה כשחוזר לסעודתו אינו צריך לברך הן על פת הן על כל הדברים הבאים מחמת הסעודה אבל דברים שלא באו מחמת הסעודה אף שבירך תחלה עליהם אם הסיח דעתו מהם צריך לחזור ולברך. (ועיין בספר אליהו רבה מה שתירץ על קושית ב''ח על רמ''א וכן בספר זכרון לר' ישמעאל הכהן פסק כדעת רמ''א דלא כב''ח): (ה) לברך. וג''כ ליטול ידיו ולא יברך עיין סי' קס''ד: (ו) אחר. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך. מ''א ע''ש: (ז) דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי וכן המנהג פשוט. אבל הב''ח כתב דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא''ה אסור לעקור דלכתחלה צריך לברך במקומו וכ''כ רמ''א בתשובה ס''א מ''א. וט''ז האריך והעלה המנהג בינינו שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו כשהיה דעתם מתחלה ללכת אח''כ שם. וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתו. ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו. אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס''ה אז א''צ לברך תחלה שנית וכ''ש לא למפרע בהמ''ז. ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו. ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ע''ש. ועיין יד אהרן. (כתב בס' ברכת אברהם דף קנ''ד אם בירך על פרי א' ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הוי ברכה לבטלה ע''ש):