אֵין לְהָסִיר הַמַּפָּה וְהַלֶּחֶם עַד אַחַר בִּרְכַּת (א) הַמָּזוֹן.
כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם; אֲבָל לֹא יָבִיא פַּת (ב) שְׁלֵמָה וְיִתְּנֶנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאִם עָשָׂה כֵן מִחְזֵי דִּלְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עָבִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (יְשַׁעְיָה סה, יא).
באר היטב
(ב) שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן א''צ להסיר ט''ז והב''ש פרק חלק עיין מ''א ובש''ך י''ד סי' קע''ח וביד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהסכים עם מהרי''ו) הלבוש בי''ד שם כתב דהנוהגים לערוך שלחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה יש למחות בידם דודאי לא נתפשט זה אלא מחק ע''ז ע''ש. וכ''כ בספר נגיד ומצוה ע''ש. והט''ז בי''ד וכאן מיישב ומקיים המנהג שעושין לכבוד השבת ע''ש. והיד אהרן כתב עליו דבריו תמוהים ע''ש:
קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל יָדָיו, יְכַבֵּד הַבַּיִת שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם פֵּרוּרִין וְיִמָּאֲסוּ בַּמַּיִם שֶׁל נְטִילָה; אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְאַבֵּד פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, שֶׁמָּא יְהֵא הַשַּׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ, שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ, וְיַנִּיחַ גַּם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת שֶׁאָסוּר לְאַבְּדָן בַּיָּד, לְכָךְ יְכַבֵּד תְּחִלָּה; וְעַכְשָׁו אֵין אָנוּ נוֹהֲגִים כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְסַלְּקִין הַשֻּׁלְחָן, וְאָנוּ נוֹטְלִין הַיָּדַיִם חוּץ לַשֻּׁלְחָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם פֵּרוּרִים, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִדִּי.
באר היטב
(א) המזון. דאין הברכה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית: