כְּשֶׁיִּפְשֹׁט חֲלוּקוֹ לֹא יַהַפְכֶנּוּ מִמַּטָּה לְמַעְלָה, שֶׁאִם כֵּן נִמְצָא גּוּפוֹ עָרֹם, אֶלָּא יִפְשְׁטֶנּוּ דֶּרֶךְ רֹאשׁוֹ וִיכַסֶה עַצְמוֹ בְּסַדִּינוֹ מִתַּחַת, וְיִכָּנֵס בְּמִטָּתוֹ.
אִם הָיָה נָשׂוּי, לֹא יְהֵא רָגִיל בְּיוֹתֵר עִם אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה (א) בַּתּוֹרָה. (ב) הַטַּיָּלִים, שֶׁפַּרְנָסָתָן מְצוּיָה לָהֶם וְאֵין פּוֹרְעִין מַס, עוֹנָתָן בְּכָל יוֹם; הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת וְלָנִין בְּכָל לַיְלָה בְּבָתֵּיהֶם, פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ; וְאִם עוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִירָם, פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ; הָחַמָּרִים, אַחַת בְּשָׁבוּעַ; הַגַּמָּלִים, אַחַת לְל' יוֹם; הַסַפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִלֵּיל שַׁבָּת (ג) לְלֵיל שַׁבָּת; וְכָל אָדָם צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל (ד) טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא (ה) לַדֶּרֶךְ אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן אִם אִשְׁתּוֹ מֵינִיקָה וְהוּא מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא מְשַׁדַּלְתּוֹ וּמְרַצָּה אוֹתוֹ וּמְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ, חַיָּב לְפָקְדָהּ. וְאַף כְּשֶׁהוּא מָצוּי אֶצְלָהּ לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ וּלְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמִים מִצְווֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וְכֵן אִם מְכַוֵּן לְתִקּוּן הַוָּלָד, שֶׁבְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים אַחֲרוֹנִים יָפֶה לוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא מְלֻבָּן וּמְזֹרָז, שַׁפִּיר דָּמִי; וְאִם הוּא מְכַוֵּן לִגְדֹּר עַצְמוֹ בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לַעֲבֵרָה, כִּי רוֹאֶה יִצְרוֹ גּוֹבֵר וּמִתְאַוֶּה אֶל הַדָּבָר הַהוּא. הגה: גַּם בָּזֶה יֵשׁ קִבּוּל שָׂכָר, אַךְ (טוּר) יוֹתֵר טוֹב הָיָה לוֹ לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, כִּי אֵבֶר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם: מַרְעִיבוֹ, שָׂבֵעַ; מַשְׂבִּיעוֹ, רָעֵב; אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁמְּעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ, זוֹ הִיא עֲצַת יֵצֶר הָרַע, וּמִן הַהֶתֵּר יְסִיתֶנּוּ אֶל הָאִסוּר, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז''ל: הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת יְהֵא בְּנִדּוּי.
לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם בְּכוֹס זֶה וְיִתֵּן עֵינָיו (ו) בְּכוֹס אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן נָשָׁיו.
באר היטב
(ו) בכוס אחר. פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:
באר היטב
(א) בתורה. צריך לקיים העונה אף בימי עיבור ויניקה. ולענין ימות החורף שאלו להאר''י ז''ל אם יפטור מהעונה בהיות זמן קור כי צריך לטבול לקרי וגם בהיות זמן עיבורה ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור ומ''מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ''ל ספר הכוונות. ועיין בש''ע א''ע סי' א' ס''ק א': (ב) הטיילים. בני אדם הבריאים והמעונגים. רמב''ם. ומשמע בגמרא אפילו הם בני תורה: (ג) לליל שבת. וה''ה בר''ח וי''ט. ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת''ח כי כתיב ועונתה לא יגרע. ספר הקנה: (ד) טבילתה. אפילו שלא בשעת עונתה. טוב לומר קודם הזווג מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו'. וכל אזהרות הנ''ל על זווג משבת לשבת הוא במשמש לשם הריון האר''י ז''ל. ואין לשמש ב' לילות של ר''ה והנזהר ביו''ד ימי תשובה תע''ב שכנה''ג. וכתב האר''י ז''ל שאין לשמש ליל ש''ע וליל שבועות וליל א' של פסח אם לא בליל טבילה. וליל ז' של פסח מותר בזווג. ספר הכוונות: (ה) לדרך. עיין סעיף ט''ז: