אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנֵא הָקָּבָּ''ה, הַמַּשְׁתִּין בִּפְנֵי מִטָּתוֹ, (א) עָרֹם. הַמַּשְׁתִּין לִפְנֵי מִטָּתוֹ, עָרֹם, מֵבִיא לִידֵי עֲנִיּוּת; וְלֹא אֲמָרָן, אֶלָּא דִּמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא (פי' לַמִּטָּה), אֲבָל לְבָרַאי לֵית לָן (ב) בָּהּ; וְדִמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא נָמֵי לֹא אֲמָרָן, אֶלָּא בְּאַרְעָא, אֲבָל (ג) בְּמַנָּא לֵית לָן בָּהּ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁצָּרִיךְ לַאֲחֵרִים, אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְזָרֵז עַצְמוֹ לְכַבֵּד אֶת (א) הַשַּׁבָּת; וְלֹא אָמְרוּ: עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ חֹל וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא לְמִי שֶׁהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ (ב) בְּיוֹתֵר; עַל כֵּן צָרִיךְ לְצַמְצֵם בִּשְׁאָר יָמִים כְּדֵי לְכַבֵּד הַשַּׁבָּת. מִתַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הגה: נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה (ג) בַּבַּיִת, לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, (סֶמֶךְ מִמָּרְדְּכַי רֵישׁ מַסֶכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה), וְהוּא מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁבְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת נָהֲגוּ לֶאֱכֹל מֻלְיְתָא, שֶׁקּוֹרִין פשטיד''א, בְּלֵיל שַׁבָּת, זֵכֶר לַמָּן שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה (מַהֲרִי''ל) וְלֹא רָאִיתִי לָחוּשׁ לָזֶה.
באר היטב
(א) השבת. ולא יפחות משני תבשילין זוהר בראשית. ובתיקוני שבת איתא שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע''ש ונ''ל דכל אחד לפי טבעו כמ''ש סי' רפ''ח. אם המוכרים הדגים מיקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות וראיה ממשנה ספ''ח דכריתות צמח צדק סי' כ''ח וכ''כ הפר''ח במנהגי איסור ס''ק ס''ו ובית הילל י''ד סי' רי''ח כתב דדוקא כשנתייקר השער יותר משליש כמו שהיה מקדם אבל אם נתייקר פחות משליש או שליש כמו שהיה מקדם אין לעשות תקנה וחייבים לקנות דגים לכבוד השבת דהידור מצוה עד שליש ע''ש. לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ירושלמי. כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר''ה חוץ מתשר''י ר''ת ת''ת שבת ראש חדש יו''ט. והוצאת ר''ח ר''ל מה שמביאים התינוקת להרב שלהם בר''ח עטרת זקנים בשם הר''ן מקראקא וכ''כ המ''א בסי' ת''ט בשם הב''ח ע''ש. אם שלחו לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול ב''ח סי' תתס''ו: (ב) ביותר. היינו מי שיש לו מזון י''ד סעודות לאכול כל ימות השבוע בכל יום ב' סעודות לא יטול מהצדקה לאכול סעודה ג' וזהו פירושו עשה שבתך חול ר''ל כמו חול ב' סעודות. מ''א ט''ז: (ג) בבית. אסור לאכול פת גוי בשבת. ויאכלו מהחלות בשבת. מ''א ועי' סי' שכ''ה ס''ד:
לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם מֶרְחָץ שֶׁלּוֹ לְעַכּוּ''ם, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עַל (א) שְׁמוֹ, וְעַכּוּ''ם זֶה עוֹשֶׂה מְלָאכָה בּוֹ בְּשַׁבָּת, דִּסְתָם מֶרְחָץ לָאו לַאֲרִיסוּתָא (פֵּרוּשׁ אָרִיס הוּא הָעוֹבֵד לִקַח חֵלֶק מִמַּה שֶּׁיַּשְׁבִּיחַ לִבְעָלָיו) עָבִיד, וְאָמְרֵי שֶׁכָּל הָרֶוַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׂכַר אֶת הַעַכּוּ''ם בְּכָךְ וְכָךְ לְיוֹם, וְנִמְצָא הַעַכּוּ''ם עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל; אֲבָל שָׂדֶה, מֻתָּר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְקַבֵּל שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹמְרִים: הַעַכּוּ''ם לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת, וּלְעַצְמוֹ הוּא עוֹבֵד; וְתַנּוּר, דִּינוֹ כְּמֶרְחָץ; וְרֵחַיִם, דִּינָם כְּשָׂדֶה. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לְקָחָהּ הַכּוּתִי רַק לִשְׁלִישׁ אוֹ לְרָבִיעַ, וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה בְּמַה שֶּׁהַכּוּתִי עוֹבֵד בְּשַׁבָּת, שָׁרֵי, דְּכוּתִי אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עוֹבֵד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַיְמוֹנִי פ''ז וּבֵית יוֹסֵף סִימָן רמ''ה בְּשֵׁם סֵפֶר הַתְּרוּמָה).
באר היטב
(א) שמו. דע שלשה חלוקים יש בדין שכירות. אחד בשוכר לגוי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ ורווחים או הפירות יחלוקו. ב' שהגוי נוטל כל הרווחים או הפירות ויתן לישראל דבר קצוב כל שנה. והב' חילוקים אלו מותרים בשדה ובמרחץ מדינא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד רק חכמים אסרו אלו הב' חילוקים במרחץ משום מראית עין מפני דנקראת על שמו וכו'. אבל חלוקה ג' דהיינו שיהיה כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה זה ודאי אסור מדינא אפי' בשדה כ''ש במרחץ דהוי הגוי שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאף אם לא עשה הגוי מלאכה בשבת יטול שכרו הדבר קצוב כל שנה וליכא למימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ממילא אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בסעיף ב' חזר להיות המרחץ כשדה. הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה ג' אסור. ודע דכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות חול. אבל ליום השבת לחוד אסור בכל גווני עי' ט''ז:
באר היטב
(א) ערום. ל''ד אלא אורחא דמילתא מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין. מ''א: (ב) בה. שהקילוח הולך וניתז למרחוק רש''י. משמע דבאשה אסור. מ''א: (ג) במנא. ומ''מ ת''ח צריך שיכפה עליו כלי דא''א לו בלא הרהור תורה. מ''א: