יְהוּדִי הַקּוֹנֶה מֶכֶס וּמַשְׂכִּיר לוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי לְקַבֵּל מֶכֶס בְּשַׁבָּת, מֻתָּר אִם הוּא (ט) בְּקִבֹּלֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִכְשֶׁתִּגְבֶּה מֵאָה דִּינָרִים אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ. הגה: וְכֵן יוּכַל לְהַשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְכָל הַשַּׁבָּתוֹת לְאֵינוֹ יְהוּדִי, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי יִקַּח הָרֶוַח שֶׁל שַׁבָּתוֹת לְעַצְמוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁיֹּאמְרוּ לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, דְּבִמְקוֹם פְּסֵידָא כִּי הַאי גַּוְנָא לֹא חָשְׁשׁוּ (בֵּית יוֹסֵף); וְיִשְׂרָאֵל הַמְמֻנֶּה עַל מַטְבֵּעַ שֶׁל מֶלֶךְ, (י) דִּינוֹ כְּדִין הַמְמֻנֶּה עַל הַמֶּכֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל בְּשַׁבָּת בְּהַכָּאַת הַמַּטְבֵּעַ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ו) וְע''ל סי' רנ''ב; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַיִּשְׂרָאֵל אֵצֶל הָאֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת כְּשֶׁעוֹסֵק (יא) בִּמְלַאכְתּוֹ בַּמַּטְבֵּעַ, אוֹ בְּקַבָּלַת הַמֶּכֶס (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת).
יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שָׂדֶה אוֹ תַּנּוּר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ רֵחַיִם שֶׁל מַיִם (א) בְּשֻׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁהֵם שֻׁתָּפִין בַּחֲנוּת בַּסְחוֹרָה, אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לְהִשְׁתַּתֵּף שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, וּשְׂכַר יוֹם א' כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ בִּתְחִלָּה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק נוֹטֵל עַכּוּ''ם שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּם, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִים אוֹתוֹ; וְאִם לֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ, יִטֹּל הָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר, וְחוֹלְקִים הַשְּׁאָר. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין הַשָּׂכָר בְּדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ וְחָלְקוּ סְתָם (הָרֹא''שׁ פ''ק דע''א וְרַבִּי' יְרוּחָם חי''ב). וְנ''ל דִּבְהֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת שֶׁכָּל אֶחָד עוֹסֵק (ב) בְּיוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹסְקִים בְּיַחַד כָּל יְמֵי הַחֹל, וּבְשַׁבָּת עוֹסֵק הָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ, מֻתָּר לַחֲלֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר, דְּעַכּוּ''ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת עָלָיו לַעֲשׂוֹת; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים (ר''ן פ''ק דְּשַׁבָּת סוֹף פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי פ''ק דע''א).
באר היטב
(א) בשותפות. דע ההיתר גמור הוא באם הישראל שיש לו שדה בשותפות עם הנכרי שיתנו מתחלה קודם שלוקחין השותפות. טול אתה בשבת ואני בחול אם רב או מעט. ובשעת חלוקה יטול הנכרי שכר שבת וישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר טול בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור. ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה לקח העכו''ם בשבת בלא אמירת ישראל זהו נקרא לא התנו וחלקו סתם ובעיא היא בגמרא ולא איפשטא ופסק הרא''ש לקולא והרמב''ם לחומרא דפירש בגמרא דאסור ואם באו לחשבון אסור זה קאי אלא התנו וחלקו סתם. אבל אם התנו ובשעת חלוקה חולקין בשוה כמ''ש בסעיף ב' זה ודאי מותר אף להרמב''ם דאל''כ ליפרש הרמב''ם ואם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו רק דחלקו בשוה אלא ודאי דמותר. לפ''ז אם אומר בשעת חלוקה שקילנא בשבת נו''ן זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי כתב ב''י בשם הגאונים דאסור דהרמב''ם לא ס''ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר שהתנו ורש''י ג''כ כהרמב''ם ס''ל ט''ז. ומ''א בס''ק ב' לא כ''כ ועיין ב''ח וביד אהרן. אם הם אין עושין כלום רק שהעכו''ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אע''ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ''מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה מ''א. ע''ש. (ויש שם טעות סופר במ''א שכתוב אפי' התנור ליתסר וצ''ל אפילו התנו ולא התנור ע''ש ובא''ר במה שהשיג על מ''א במה שכתב דאיירי בהבלעה): (ב) ביומו. כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו''ם בשבת ה''ל העכו''ם שלוחו וה''ה כשישראל מחויב לעסוק הכל והעכו''ם מתעסק בשבת. כתב ב''י בשם (רי''ו) [תוס'] ואם אין לאופה נכרי חלק בגוף התנור רק שישראל אומר לו מתחלה טול אתה לעצמך כך וכך ימים ובתוכו שבת כדי שתסיקנו גם בחול דמותר ג''כ בהתנו. וכ' המ''א דדוקא לומר לאופה ב' ג' ימים דהוי שכר שבת בהבלעה זהו מותר בהתנו אבל לומר טול אתה בשבת כדי שתסיקנו בחול אסור אפי' בהתנו דהוי כמשכיר תנורו בשבת ונוטל שכר שבת ע''מ שתסיקנו בחול דלא דמי כשיש לנכרי חלק בו הו''ל שלו לגמרי בשבת עיין מ''א:
הֵיכָא שֶׁהִתְנוּ בַּתְּחִלָּה, אִם אַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת חֲלוּקָה נִתְרַצָּה הָעַכּוּ''ם לַחֲלֹק בְּשָׁוֶה, מֻתָּר.
באר היטב
(ט) בקבולת. דאז שרי מדינא ואע''ג דיש חילוק בין קבולת שאין ישראל קובע מלאכתו לנכרי בשבת כמ''ש ר''ס רנ''ב ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ''מ שרי משום פסידא ומה''ט שרינן הכא אע''ג דהוי בפרהסיא. וא''ל למה לא התירו נמי במרחץ בסי' רמ''ג משום פסידא דלא התירו אלא בהפסד גדול עיין ט''ז. יהודי ששכר המלח מותר להשכיר לו פועלים בקבולת שאם יעשו לו כך וכך מלח יתן להם כך וכך רש''ל סימן ק'. עיין יד אהרן מה שמביא בשם ס' נחלת יהושע ומס' דת ודין סי' ו': (י) דינו כדין. ומותר ליתן כסף לעכו''ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו''ם עביד בשכרו. הג''מ מ''א: (יא) במלאכתו. לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפילו השכירו לעכו''ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ''ה אסור שלא יאמרו לצורכו הוא עושה. כתב הט''ז הא דאסור לישב שם היינו כדי לידע מה הוא התעסקות שעושה העכו''ם כדי לקבל ממנו חשבון ע''ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו''ם שלא יגנוב מותר ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק עכ''ל. והיד אהרן חולק דבכל גווני אסור לישב שם ע''ש. אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס אפילו לא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר מ''א ע''ש. ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' קנ''ז. ובס' דת ודין סי' ו'. ובספר משנה למלך בפ''ו מהלכות שבת ובתשובת פנים מאירות סי' ל''ח: