אִם בָּנוּ אֵינָם יְהוּדִים לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת בְּשַׁבָּת, בְּאִסוּר, (ו) נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בּוֹ. הגה: מִיהוּ אִם הִתְנָה יִשְׂרָאֵל עִם אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עֲשָׂאָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ לְמַהֵר לְהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ, אֵין לָחוּשׁ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ וְרַבִּי' יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקמ''ג.
מְלֶאכֶת פַּרְהֶסְיָא, אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִין כְּגוֹן סְפִינָה הַיְדוּעָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּינָהּ כְּמוֹ מְלֶאכֶת מְחֻבָּר.
אִם שָׂכַר אֵינוֹ יְהוּדִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם (ז) שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה; וְהוּא שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם וְלֹא יַעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית יִשְׂרָאֵל; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּשׂוֹכֵר אֵינוֹ יְהוּדִי לִזְמַן. הגה: וְדַוְקָא שֶׁשְּׂכָרוֹ לִמְלָאכָה מְיֻחֶדֶת, כְּגוֹן בֶּגֶד לֶאֱרֹג אוֹ סֵפֶר לִכְתֹּב, אֲבָל כְּשֶׁשְּׂכָרוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ תּוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, (ח) לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רמ''ז.
באר היטב
(ז) שיכתוב לו. זהו דעת הרמב''ם ונ''ל כוונת הרמב''ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך יושב בטל לכן מותר לכתוב בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והיש מי שאוסר הוא הראב''ד דס''ל דישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד: (ח) לכ''ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת ואם כן מרויח ישראל במלאכת הנכרי בשבת. וה''ה אם שכרו לכתוב לו תמיד זהו פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת. מ''א:
באר היטב
(ו) נכון להחמיר. וב''ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר''ת ומותר בדיעבד וה''ה כשתיקן האבנים דמותר לשקעם. מ''א ט''ז: (ובס' אליהו רבה הוכיח כמשמעות הב''ח דנכון להחמיר כדעת ש''ע):