מִצְוָה לְמַשְׁמֵשׁ אָדָם (יא) בְּכֵלָיו בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם דָּבָר שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת.
כִּירָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כִּקְדֵרָה וְשׁוֹפְתִין עַל פִּיהָ קְדֵרָה לְמַעְלָה, וְיֵשׁ בָּהּ מָקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אִם הֻסְקָה בְּגֶפֶת שֶׁהוּא פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ בְּעֵצִים, אָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל מִבְּעוֹד יוֹם לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק (פי' הוֹלֵךְ וְחָסֵר) וְרַע לוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יְחַתֶּה, אוֹ שֶׁהָיָה (א) חַי שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כְּלָל דְּכֵיוָן שֶׁהוּא חַי מַּסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה עַד לְמָחָר, וּבְכָל הַלַּיְלָה יָכוֹל לְהִתְבַּשֵׁל בְּלֹא חִתּוּי, אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל קְצָת וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה וְאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הַגֶּחָלִים, אוֹ קָטַם דְּהַיְנוּ שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים (ב) בְּאֵפֶר לְמַעֵט חֻמָּם; וְאִם נָתַן בָּהּ חֲתִיכָה (ג) חַיָּה, מֻתָּר כְּאִלּוּ הָיְתָה כֻּלָּהּ חַיָּה דְּעַל יְדֵי כָּךְ מַסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה. וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה (פי' שֶׁמָּשַׁךְ הַגֶּחָלִים מֵהַתַּנּוּר) וּקְטוּמָה (פי' שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים בְּאֵפֶר), מֻתָּר (ד) לִסְמֹךְ לָהּ קְדֵרָה בְּסָמוּךְ חוּצָה לָהּ; וְאִם הֻסְקָה בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֵינָהּ לֹא גְּרוּפָה וְלֹא קְטוּמָה. הגה: שְׁתֵּי כִּירוֹת הַמַּתְאִימוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ וְדֹפֶן שֶׁל חֶרֶס בֵּינֵיהֶם, הָאַחַת גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עַל הַגְּרוּפָה וּקְטוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיף הֲבָל מִשֶּׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה (גמ' פֶּרֶק כִּירָה). (ה) וְתַנּוּר, אֲפִלּוּ אִם הֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא, אָסוּר אֲפִלּוּ לִסְמֹךְ לוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּרוּף וְקָטוּם. הגה: (ו) כֹּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִשְׁהוֹת בְּתוֹכוֹ אוֹ עַל גַּבּוֹ. וְכֻפָּח, שֶׁהוּא מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת, אִם הֻסַק בְּקַשׁ אוֹ גְּבָבָא דִּינוֹ כְּכִירָה; בְּגֶפֶת אוֹ בְּעֵצִים, דִּינוֹ כְּתַנּוּר. וְהַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ דִּינָם כְּכִירָה. (רַ''ן ר''פ כִּירָה וְכָל בּוֹ וְכֵן מַשְׁמָע מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ''י). וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה, אִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ; וְאִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא בֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, (ז) אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת; וְאִם עָבַר וְשָׁהָה אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם. הגה: עַד בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ (הגה''א וְרַמְבַּ''ם פ''ג). וְאִם הֶחֱזִירָהּ (ח) עַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, דִּינוֹ (ט) כְּשָׁכַח וְשָׁהָה (הָג''א); וְאִם הֶחֱזִירָם (י) יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּעָבַר וְשָׁהָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), וְאִם מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנֶה מִן הָאִסּוּר (בֵּית יוֹסֵף) וְעַיִּןִ לְעֵיל רֵישׁ סי' רנ''ז. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי (פי' שֵׁם אָדָם שֶׁהָיָה אוֹכֵל מַאֲכָלוֹ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ), אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה. הגה: אוֹ אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי תַּנּוּר (הַמַּגִּיד פ''ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּמַיְמוֹנִי פ''ג וְרֵישׁ פ' כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף), אֲפִלּוּ הֻסַק בְּגֶפֶת וְעֵצִים וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה; וְלֹא הֻזְכְּרָה גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא אֶלָּא כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי; וְכֵן לְעִנְיַן אִם נָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ וּבָא לְהַחְזִירָהּ עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת; וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, אָסוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָבַר וְשָׁהָה. הגה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְכָל זֶה בְּעִנְיַן שְׁהִיָּה, שֶׁהַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵא שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים; אֲבָל הַטְמָנָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, לד''ה אָסוּר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם הַקְּדֵרָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ מַמָּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְגֻלָּה לְמַעֲלָה לֹא מִקְרֵי הַטְמָנָה, וְשָׁרֵי; וְכֵן הַמִּנְהָג, רַק שֶׁנִּזְהָרִים לְנַתְּקָן קְצָת קֹדֶם הַשַּׁבָּת מִן הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל יִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם; וְאִם לֹא נִתְקוֹ מִן הָאֵשׁ וְנִמְצְאוּ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם (יא) עַל יְדֵי עַכּוּ''ם; וְאִם לֵיכָּא עַכּוּ''ם, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם. וְיִזָּהֵר שֶׁיִּקָּחֶנּוּ מִשָּׁם בְּנַחַת וְלֹא יְנַעְנַע הַגֶּחָלִים, וְאָז אַף אִם יְנַעְנְעָן קְצָת, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן שָׁרֵי (מָרְדְּכַי ר''פ כִּירָה וְהַגמי''י פ''ו).
באר היטב
(א) חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע''י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא''כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ''ד: (ב) באפר. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר''ן ב''י. ואפי' הובערה אח''כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי: (ג) חיה. דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב''י: (ד) לסמוך לה. אפי' בשבת כמ''ש רמ''א ס''ס זה: (ה) ותנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה: (ו) כ''ז שהיד סולדת בו. עיין ס''ה בהג''ה: (ז) עד מוצאי שבת. לכל אדם כמו שכתב הטור וכן כתב בד''מ מ''א: (ח) עכו''ם. לצורך ישראל והתבשיל מצטמק ויפה לו: (ט) ושהה. דלא נהנה ממנו כ''כ כיון שכבר היה ראוי לאכול: (י) ישראל. ובשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו ומיהו נ''ל בזה דלאחרים שרי מ''א. (ובס' אליהו רבה אוסר גם לאחרים במצטמק ויפה לו לדעה זו ע''ש:) (יא) ע''י עכו''ם. בתשו' רמ''א סי' ק''ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו''ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב''ד אבל אסור לומר לו לטוח בטיט וכתב בדרשות מהרי''ל פעם א' הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי''ל ז''ל החמין לאותה שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור קא עביד עכ''ל וכתב הע''ת ונראה דמיירי כשכבר נתבשלו הקדרות כמאכל ב''ד. ואפ''ה לפע''ד הפריז על מידותיו להקל יותר מדאי ע''ש:
כִּירָה שֶׁהִיא גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְנָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא (יב) רוֹתַחַת. הגה: וְעוֹדָהּ בְּיָדוֹ (טוּר), וְלֹא הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. הגה: וְדַעְתּוֹ (יג) לְהַחְזִירָהּ (טוּר); וְדַוְקָא עַל (יד) גַּבָּהּ, אֲבָל לְתוֹכָהּ אָסוּר. וּבְתַנּוּר, אָסוּר לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ הוּא גָּרוּף וְקָטוּם; וְהוּא הַדִּין לְכֻפָּח, אִם הִסִיקוֹ בְּגֶפֶת וְעֵצִים. הגה: וְדַוְקָא שֶׁהַתַּבְשִׁיל מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ (בֵּית יוֹסֵף), וְאָז מֻתָּר לְהַחֲזִירוֹ, וַאֲפִלּוּ לְכִירָה אַחֶרֶת, אֲבָל אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ אָסוּר, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ כִּירָה (מַיְמוֹנִי פ''ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר רַק כְּשֶׁנְּטָלוֹ מִן הַכִּירָה (טו) מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא הֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁחָשְׁכָה; אֲבָל אִם לְקָחוֹ מִשָּׁם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע מֻתָּר (רַ''ן פ' כִּירָה וְכָל בּוֹ), וְכֵן נוֹהֲגִים לְהָקֵל בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וְסוֹמְכִין עַצְמָם עַל דִּבְרֵי הַמְקִלִּין, וְטוֹב לְהַחְמִיר. מִיהוּ (טז) אִם נִצְטַנֵּן, לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הוֹצִיא מַאֲכָל מִן הַתַּנּוּר (בְּשַׁבָּת), אָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּכַרִים (יז) וּבִכְסָתוֹת (הגה''מ פ''ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אוֹ סָמוּךְ לְבָרְכוּ שֶׁהוּא קַבָּלַת שַׁבָּת לְדִידָן, (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), אִם הוּא סָמוּךְ כָּל כָּךְ שֶׁאִם נִצְטַנֵּן הַקְּדֵרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַרְתִּיחָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, דִּינוֹ כְּמוֹ (יח) בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מְקִלִּין בָּזֶה, וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל, אַךְ טוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וְדַוְקָא עַל גַּבֵּי כִּירָה מַמָּשׁ, אֲבָל לִסְמֹךְ, אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָאֵשׁ, בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שָׁרֵי אֲפִלּוּ סָמוּךְ (יט) לַחֲשֵׁכָה (הגמ''ר וְהַגמי''י). וּבְתַנּוּר אֵין (כ) חִלּוּק בֵּין לְהַחֲזִיר עָלָיו אוֹ לִסְמֹךְ אֶצְלוֹ; וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, אֲבָל אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת שָׁם, שָׁרֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' שי''ח.
באר היטב
(יב) רותחת. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ''ש סי' שי''ח ס''ד ועי' סוף סי' בהג''ה: (יג) להחזירה. וב''י ס''ל אפי' אין דעתו להחזיר שרי: (יד) גבה. ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע''ג א' הן ומותר. ש''ג. ואם יש אש על הכירה עי' סי' שי''ח סי''ד וט''ו: (טו) מבע''י. דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת משא''כ בנוטל בשבת: (טז) נצטנן. היינו לגמרי דשייך בו אח''כ בישול חדש ועי' סי' שי''ח. כתב הט''ז במקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. וכ''ז באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב''ה אסור להחזירם אפי' בתנור דידן דדמי לכירה דאסור להחזיר בכל גווני עכ''ל: (יז) וכסתות. דגרע מלהחזיר לתנור דה''ל כתחלת הטמנה ד''מ. ואם הוא פתוח למעלה מותר דלא מיקרי הטמנה כמ''ש רמ''א. ט''ז: (יח) בשבת. ואם אינה מבושלת כל צרכו אסור להחזיר סמוך לחשיכה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ''ש ס''א. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה ע''ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה מ''א ועיין ס''ק כ''ו מש''ש לענין תנורים שלנו: (יט) לחשיכה. ואפילו נצטנן לגמרי דאל''כ אפי' בשבת שרי ועי' סי' שי''ח: (כ) חילוק. היינו בתנור שבזמן התלמוד. אבל כבר כתב הש''ע דתנורים שלנו הם ככירה:
באר היטב
(יא) בכליו. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו. ד''מ כלבו. ואפי' לדידן דליכא רה''ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ''א: