(ט) כְּשֶׁיַּדְלִיק, יְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. גַּם בְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ לְבָרֵךְ: לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב. וּבי''ה בְּלֹא שַׁבָּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ, וְע''ל סִימָן תר''י. הגה: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרְכִין קֹדֶם הַהַדְלָקָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ (י) אַחַר הַהַדְלָקָה (מָרְדְּכַי סוֹף ב''מ), וּכְדֵי שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתוֹ לֹא יֵהָנֶה מִמֶּנָּה עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה, וּמְשִׂימִין הַיָּד לִפְנֵי הַנֵּר אַחַר הַדְלָקָה וּמְבָרְכִין, וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקִין הַיָּד וְזֶה מִקְרֵי עוֹבֵר לָעֲשִׂיָהּ, וְכֵן הַמִּנְהָג (מַהֲרִי''ל).
בַּחוּרִים הַהוֹלְכִים לִלְמֹד חוּץ לְבֵיתָם, צְרִיכִים לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת בְּחַדְרָם (יא) וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲבָל מִי שֶׁהוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק בְּחַדְרוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו, לְפִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְבָרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ.
באר היטב
(יא) ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשל בעץ או באבן ועי' מ''ש ס''ק א'. מ''א:
אוֹרֵחַ שֶׁאֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד וְגַם אֵין מַדְלִיקִין עָלָיו בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף בִּפְרוּטָה.
באר היטב
(ט) כשידליק יברך וגו'. טוב שיהיה לה נר מיוחד להדליק בו מידי שבת בשבתו עטרת זקנים בשם פענח רזא. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקב''ה בנים זכרים מאירים בתורה מט''מ. כתב מהר''ש כשיש חופה ע''ש ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח''כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך. או תאמר לעכו''ם להדליק אחר החופה והיא תברך ע''ש. וכתב המ''א שדבריו תמוהים. ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר''ש ועי' ס''ק ג' מש''ש. ומ''מ סגי בנר א'. מ''א ע''ש: (י) אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסורה להדליק וא''כ ביו''ט תברך ואח''כ תדליק כ''כ בס''ס הדרישה בא''ע בשם אמו. וכתב המ''א אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חז''ל ע''ש: